שתיקה באשה ערווה

לאחרונה, כחלק מהתהליך הרצוף והמתמשך של התחרדות המגזר המכונה ציוני דתי עלה לדיון נושא "קול באשה ערווה". כמובן שזירת ההתרחשות בה נבחר לעלות נושא זה היא צה"ל ולזירה זו הנושא הגיע לאחר שבבתי ספר ממלכתיים דתיים לא מעטים החלו כבר מזה זמן להופיע כל מיני הערות והוראות לגבי הבקשה שאבות לא ישתתפו במסיבת בת מצוה ואפילו להימנע מלשמוע שירת בנות בחגיגות הסידור בכיתה א'.

יש לאמר – עניין זה של שירת נשים, בציבור הדתי לאומי, בעבר לא נתפס כאיסור קיים אך כזה שמקלים בו ראש. איסור זה בעבר לא נתפס כלל כאיסור אלא כקו הלכתי שאופן הדיון בו והסקת המסקנות לגביו לא רלוונטים לעולם ההלכתי של מי שרואה את הנשים כשותפות (כמעט) שוות למרחב הציבורי.  לצערנו כרגיל בציבור הדתי לאומי הקיצוניים מושכים ואלו שמכונים מתונים שותקים ומפחדים להופיע בפומבי ולאמר את אשר על ליבם. אותם אנשים אשר אין להם בעיה להיות נוכחים בהופעה של זמרות, ללכת לתיאטרון ימשיכו לחייך במתינות בשעה שהמרחב הציבורי שלהם הולך ונכבש בידי גורמים חשוכים וקנאים.

אולם יש לשים לב כי לא מדובר כאן בויכוח ודיון פנים הלכתיים. מדובר כאן בהמשך המהפיכה הדתית פונדמנטליסטית השקטה שנכפית על כלל הציבור במדינת ישראל.

עיון בהתפתחות הדיון ההלכתי בנושא, מראה כי מדובר בדיון שעיקריו מבוססים על מציאות חברתית מסויימת.

התלמוד הבבלי במסכת ברכות הוא המזכיר לראשונה איסור זה: "…אמר רב חסדא: שוק באשה ערוה,….אמר שמואל: קול באשה ערוה, שנאמר: 'כי קולך ערב ומראך נאוה'.אמר רב ששת: שיער באשה ערוה, שנאמר‏‏'שערך כעדר העזים"

מכאן יש ספרות הלכתית עניפה שדנה במשמעות הביטוי – קול באשה ערווה = באיזה מקרה – האם קול אישה יחידה או גם מקהלות וכן דיונים ארוכים לגבי הגיל בו קול האשה הופך ל"ערווה" כמו גם דיונים לגבי מקהלות מעורבות, שמיעת קול מהקלטה ועוד כהנה וכהנה דיונים משפטיים הלכתיים ארוכים.

מה שברור ומשותף לכל הדיונים הוא כי כולם מנסים להגדיר ע"פ המציאות הנוהגת בסביבה החברתית שלהם מתי שירת נשים הופכת לשירת עגבים או פריצות.  מה שיותר ברור הוא כי מובילי המהפכה הדתית פונדמנטליסטית בצה"ל נתלים בפרשנות המחמירה והקיצונית ביותר האפשרית.

הניסיון בימינו להחיל פרשנות הלכתית קיצונית, בה כל קול של שירת אישה או נשים יש בהם ממד של פריצות, הוא נסיון השתלטות על המערכת הציבורית בישראל. יש בפרשנות זו כדי להעיד על עולמם של המפרשים כל שירת נשים באופן מיני יותר מאשר על הציבור. אבל הציבור לא יכול להסתלק מאחריות כאן – הציבור שמקבל בשתיקה או בהתנגדות רפה שלא לדבר לעיתים בהסכמה פרשנות פרוורטית זו הופך גם הוא שותף לראייה של ציבור הנשים בישראל במשקפיים שדומות להם אפשר למצוא במדינות אסלמיות פונדמנטליסטיות.

בואו לא נעבוד על עצמנו – לא מדובר כאן רק בבעיה הלכתית. מדובר כאן במאבק בעל היבטים רחבים יותר. אם ההלכה הייתה עומדת בראש מעייניהם של אלו שמובילים את עניין "קול באשה ערווה" הרי שהם היו גם פועלים למנוע השתתפות של נשים בבחירות, בהתאם לפסקי הלכה  רבים בעניין כולל זה של הרב קוק (בניגוד לדעתו, יש לציין, של הרב ב"צ עוזיאל – שדעתו דעת מיעוט הייתה ואפשרה לנשים לבחור ולהיבחר). כמובן שלמען הגדלת כח פוליטי המציאות החברתית החזקה יכולה לגרום לאותם פונדמנטליסטיים להעלים עין ולהטות את ההלכה לטובתם. שלא לדבר שאז הם יכולים להשתמש בכח פוליטי זה כדי להמשיך את המהפיכה הדתית שלהם במקומות אחרים במרחב הציבורי. כלומר, מדובר כאן בהיבט רחב יותר מאשר ניסיון תמים לשמור על כללי הלכה מסויימים. מדובר כאן בניסיון להדיר נשים מטכסים ציבוריים ומהמרחב הציבורי בישראל (ראו לדוגמא את הקמת מנהלת "השילוב הראוי" שתפקידה לדאוג לכך שלא יהיו התנגשויות בין הצרכים של חיילים דתיים לשירותן הצבאי של הבנות בצה"ל. סט כללים זה מובל כמובן ע"י רבנים שמתנגדים בכלל לשירות נשים בצה"ל).

הניסיון לדכא קולות נשיים שעולים במרחב הציבורי הישראלי הן במסגרת תפקידים שעד היום היו חסומים לנשים והן במסגרת הדרה של אמירה ציבורית של נשים גם במרחב הציבורי הדתי לאומי וגם במרחב הציבורי הכללי הוא ניסיון מתמשך לגרור את מדינת ישראל למדינה בה המרחב הציבורי מתנהל לפי כללים דתיים פונדמנטליסטיים, כללים שאינם מתאימים לחברה בישראל (כן, גם לזו הדתית לאומית או מה שנשאר ממנה) ובמאבק זה אסור להיות מתונים.

מי שמנסה להשתיק את קול הנשים מודיע בשער בת רבים כי מבחינתו נשים הם "ערווה" בלבד – ולתכלית זו הוא מנסה לדחוף את מעמד הנשים במרחב הציבורי.

כלל הציבור חייב לעמוד ולנהל כאן מאבק גם כנגד הפרשנות ההלכתית המחמירה (למי שהעניין ההלכתי חשוב לו) אבל גם בהיבטים ציבוריים רחבים חייבים להיאבק ולדאוג כי בשנת 2011 יהיה ברור כי בימינו דווקא "שתיקה באשה – היא שהופכת אותה לערווה".

פרשת וישב – אֶת-אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ – ואיפה אחיותי?

* מאמר זה נכתב בהשראה של אמירה ששמעתי מארי אלון

ספר היובלים הוא אחד מהספרים המעניינים בספרים החיצוניים לתנ"ך – אותם ספרים שנכתבו – כנראה ע"י יהודים עד לימי בית שני ולא התקבלו לתוך הקאנון התנכי.

ספר היובלים נכתב כנראה במאה השנייה לפני הספירה והוא נקרא כך בגלל האובססיה שלו לכרונולוגיה. הספר מספר על כל מאורע באיזה יובל ובאיזה שנה הוא התרחש. בקומראן הספר היה מאוד פופלארי ונתגלו שרידים של 16 או 18 עותקים שלו בשפה העברית. הספר היה פופולארי בקומראן כי הוא משקף את האידיאולוגיה ההלכה והלוח השנה של כת קומראן.

ספר היובלים נכתב במקור בעברית אך נותרו בידינו רק תרגומים שנעשו מהשפה היוונית ללשונותיהם של כנסיות שונות. ספר היובלים התקבל במיוחד ע"י הכנסייה האתיופית ואל כתבי הקודש של הכנסייה האתיופית הספר נכנס בשפת הגז.

אולם ספר היובלים נותן לו גם צורת הסתכלות נוספת על זו של התנך בכל הקשור למקומם של נשים וסבלם בתוך הסיפור המקראי.

כך – ספר היובלים מתאר עוד תוצאה מחרידה הקשורה למכירתו של יוסף – מותן של בלהה ודינה – אחותו. התורה עצמה לא מזכירה את מות הנשים ולא קושרת אותם למעשי הפשע של הגברים – וגם לא ברור מדוע מקורות אחרים מתעקשים להזכיר תוצאה זו של מות הנשים בשעה שהתורה מעלימה עובדה זו. ולא רק זאת ספר "היובלים" מתאר את יום הכיפורים כיום כפרה על מכירתו של יוסף אבל גם על מותן המיותר של בלהה ודינה.

וכך מתאר ספר היובלים את סיפור מכירתו של יוסף (פרק ל"ד)

" יא) ובשנה השביעית לשבוע ההוא שלח את יוסף לראות את שלום אחיו מביתו שכמה. (יב) וימצאם בארץ דותן, ויארבו לו ויתנכלו אותו להמיתו. (יג) ויהי בהנחמם על מחשבתם וימכרוהו לאורחות ישמעאלים. (יד) ויורידו אותו מצרימה וימכרוהו לפוטיפר סריס פרעה שר הטבחים כהן און. (טו) וישחטו בני יעקב שעיר עזים ויטבלו את כותנת יוסף בדמו, וישלחו אותה אל יעקב בעשירי לחודש השביעי. (טז) ויביאו אותה אליו, ויאחזהו השבץ בהתאבלו על מותו, ויאמר חיה רעה אכלה את יוסף. (יז) וכל אנשי ביתו היו איתו ביום ההוא, ותתפעם רוחם ויתאבלו עימו כל היום. (יח) ויקומו בניו וביתו לנחמו, וימאן להתנחם על בנו. (יט) וביום ההוא שמעה בלהה כי אבד יוסף, ותמת באבלה עליו בהיותה בקרפטיפה. (כ) וגם דינה בתו מתה אחרי אבוד יוסף. האבל המשולש הזה קרה את ישראל בחודש אחד.  (כא) ויקברו את בלהה לעומת קבורת רחל וגם את דינה בתו קברו שמה. (כב) ויתאבל על יוסף שנה אחת, ולא הסיר מעליו את האבל, ויאמר כי ארד אל יוסף אבל שאולה.
(כג) לכן נועד בקרב בני ישראל להתאבל ביום העשירי לחודש השביעי ביום אשר הגיע שמע אבל יוסף אל יעקב אביו. (כד) לבקש בו כפרה בשעיר עזים בעשור לחודש השביעי אחת בשנה על חטאתם, כי הפכו את רחמי אביהם לאבל על יוסף בנו. (כה) וביום הזה נועד להם להתאבל בו על חטאתיהם ועל כל פשעיהם ועל עוונותם, להטהר ביום הזה אחת בשנה".

בלהה – שפחת רחל – אמו של יוסף שאל בניה היה קשור במיוחד יוסף ודינה אחותו – שתיהן מתו עם קשר ובסמוך להתקבל כתונת הפסים של יוסף הטבולה בדם.–

את אסונה של דינה כבר ניצלו פעם אחת האחים כדי להתנקם  בשכם ועכשיו שברון ליבה בודאי נותן נופך נוסף למעשה המרמה שלהם אל מול אביהם. התנ"ך מציין כי כאשר הגיעו אחי דינה עם כתונת יוסף המגואלת בדם, עזרה דינה  לאחיה הגדולים לנחם את יעקב, כמו שנאמר: "ויקומו בניו ובתו לנחמו" בני יעקב מנצלים את כאבה של דינה על מנת להעניק אמינות לתנחומיהם המלאכותיים. עמוק בתוך ליבם שמחו כנראה האחים  על אובדנו של יוסף בעל החלומות, ושמחה זו עלולה היתה להעיב על האותנטיות של תנחומיהם. כאבה הכן של דינה האפיל על שמחתם המוסתרת. הם נתנו לה להוביל את מבצע הניחומים, והיא עשתה הכל על מנת להקל על סבלו של יעקב. ומעבר לכך איפה הצער שלהם על מותה של בלהה כתוצאה ישירה של מעשה המרמה שלהם. שפחתה של רחל  - אמם של דן ונפתלי מתה כתוצאה ישירה של מעשה המרמה – האבל המדומה על יוסף נמהל באבל של דן ונפתלי – אבל אמיתי על מות אימם – ואיפה כל זה מוזכר במקרא?

דינה ובלהה הם שתי נשים המשלמות בצערן ובחייהם על מעשי המרמה והכוח של הגברים – מהתנ"ך צער זה ומחיר זה נעלמים ולא מושמעים. האם יש בכך כדי להצביע על תחילתה של מגמה שהתפתחה בהמשך ביהדות המתעלמת מהצער והכאב אשר דורות של נשים משלמות בגין אלימותם ושקריהם של גברים במשפחתם?

האם לא כדאי שאנחנו בדורנו נעלה על נס את האופן בו מתייחס ספר היובלים לנשים אלו שמשלמות מחיר כל כך כבד – ונלמד מכך מה יכול להיות המחיר של הכוח הגברי אותו אנחנו מפעילים? לפחות נלמד מספר "יובלים" לא להתעלם ממחיר האלימות ומהכאב הנשי.

פרשת וישב – אֶת-אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ

הרבה כבר נכתב על מכירת יוסף למצרים והעובדה כי אביו חי כעשרים ושניים שנה במחשבה כי בנו האהוב נטרף. מזה זמן אני מהרהר בהתיחסות של יוסף לאחיו שמקנאים בו ושונאים אותו– " וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ, עַל-חֲלֹמֹתָיו וְעַל-דְּבָרָיו". יוסף כמובן ידע וחש את יחס אחיו, כולם, אליו. ולכן קצת מפתיעה העובדה כי כאשר אביו פונה אליו – "הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם–לְכָה, וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם" –יעקב מבקש מיוסף ללכת הרחק מהמאהל המשפחתי בחברון למקום בו רועים אחיו-שכם. – רק שם המקום – "שכם" ופרץ האלימות הקשה שהוא כבר הוציא בעבר מאחיו של יוסף – אמור לגרום לחלחלה ופחד, שלא לדבר על העובדה כי יוסף נשלח לבדו לאחיו ששונאים אותו, אולם הוא, כמו אברהם בסיפור עקידה אומר ללא היסוס " הִנֵּנִי" ויוצא לדרך הארוכה מחברון לשכם.

את אחיו הוא לא מוצא בתחילה בשכם, ולאדם שהוא פוגש בדרך הוא אומר "אֶת-אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ". הדגש של יוסף מול אדם זר – שהוא מחפש את אחיו – וזאת למרות המשטמה, השנאה, הקנאה וההתנשאות.הם עדיין אחיו וכך הוא מתאר אותם, במילת היחס – אחי. יכול היה לשאול את אותו אדם זר – האם הוא ראה קבוצה של רועים שרועים עדרים מסוג כזה או אחר, אולם גם מול אדם זר הוא מעדיף לכנותם אחים.

מבחינתי יש כאן סגירת מעגל והתנהגות שונה לחלוטין של יוסף, התנהגות הפוכה מזו של אביו -יעקב. ויתכן גם כי יש כאן התיחסות וסגירת מעגל אל מול יעקב, סגירת מעגל שסופה אכזרי ומצמרר למעגל אותו התחיל אביו – יעקב – וכיצד הוא התנהג אל מול אחיו – עשו.

כזכור, יעקב בורח בעצת אימו מנקמתו של עשו. לאחר עשרים ושתיים שנים אצל לבן – הוא חוזר ומתכונן לפגישה עם אחיו. יעקב משוכנע כי אחיו עשו עדין מייחל לנקמה,  והוא מכין לו גם תשורה גדולה בצורת עדרים שהולכים לפניו וגם מחלק את משפחתו כך שאם חלילה עשו יפעל לממש את נקמתו לפחות חלק מהמשפחה ינצל.

אולם עשו – על פי פשט הדברים – מגיע עם כוונות טובות – הוא ניגש ליעקב מחבקו ומנשקהו – ומכאן ואילך כדאי לשים לב לשפה בה שני האחים בוחרים להשתמש – יעקב אומר לעשו:" לִמְצֹא-חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי" – יעקב מכנה כאן ובהמשך שוב ושוב את עשו בכינוי המכובד אך המרוחק "אדוני" ואילו עשו עושה שימוש במילה "אחי" "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו, יֶשׁ-לִי רָב; אָחִי, יְהִי לְךָ אֲשֶׁר-לָךְ". עשו מתייחס לכל משפחתו של יעקב ואילו יעקב מסרב לראות את משפחתו של אחיו או שמא יש לומר של אותו אדם שהוא מכנה "אדוני".

יתר על כן – עשו מזמין את יעקב לבוא ולהתנהל מעתה בקרבתו: "וַיֹּאמֶר, נִסְעָה וְנֵלֵכָה; וְאֵלְכָה, לְנֶגְדֶּךָ" ואילו יעקב מסרב:" יַעֲבָר-נָא אֲדֹנִי, לִפְנֵי עַבְדּוֹ; וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי, לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר-לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים, עַד אֲשֶׁר-אָבֹא אֶל-אֲדֹנִי, שֵׂעִירָה" – שוב אדוני. יעקב אומר אני מעדיף לא להיות לידך – אני אלך לאיטי ובסוף – כן גם אגיע אליך למקום מושבך בשעיר – מה שמעולם לא קרה. יעקב משקר (שוב) כדי להרחיק את אחיו (אדוני) מעליו. הפעם הבאה שהם נפגשים הם רק בקבורתו של יצחק אביהם – מכאן ואילך אין ביניהם קשר.

מפשוטו של מקרא עולה כי עשו סלח ליעקב, שמח לקראתו וביקש לחדש את קשר האחים – עשו מחפש את הקשר אל אחיו – למרות משקעי העבר – עשו מחפש קשר ויעקב מחפש רק את הניתוק וההרחקה – זכר העבר (ואולי הבושה) עדיין רודפים אותו.

ואילו כאן בפרשתנו – איך מתנהג יוסף? כמו עשו – למרות המשקעים – הלא רחוקים – למרות הפערים הוא עדיין מכנה את אחיו – אחי – גם לפני אדם זר הוא מדגיש כי אלו הם אחי – אותם אני מחפש. 

יהיה מי שיגיד שמכירת יוסף בעקבות התנהגותו התמימה לכאורה והתנהגות אחיו והרחקתו מאביו,  כל זה יכול להיות דוקא סיפור שמצדיק את התנהגותו של יעקב מהעבר – גם עם אחים צריך להיזהר. אולם-אני מעדיף לראות זאת כלקח ליעקב וכמעין עונש – אתה לא יכול לחיות ליד אחיך ולא יכול לשכוח או להתעלם ממשקעי העבר – אז גם לא תוכל לחיות עם הבן שלך שמתנהג ההפך ממך – מבחינתו אחיו הם אחים.

 ראוי בהקשר זה לחזור של מאמרו של הרב צבי יהודה הכהן קוק שפורסם בעיתון הצופה בחודש חשון תש"ח, בעקבות פרשת אלטלנה, מאמר שהלוואי ותלמידיו היום אמצו לליבם ולדרך מחשבתם בכל הקשור לשימוש בכח.

 את אחי אנכי מבקש
הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל 

את אחי ואת אחיותי, בכל חלקי עמנו, שבכל המפלגות ובכל הארגונים, הידועים ושאינם ידועים, הנגלים והנסתרים, ושאינם במפלגות ושאינם בארגונים – את כולם אני מבקש ומפיל תחנונים לפניהם. חוסו נא על נפשותיכם ועל נפש עמנו כולו. אל נא יתעלם מאתנו אף לשעה חומר האחריות, לעומת גודל החורבן וגודל הבניין של פרק זמן נורא ונשגב זה, ואל נגיע לידי חילול השם חלילה. אל נא יחליט כל אחד מאתנו, כל מפלגה וארגון וחלק, אשר כולם הלא את טובת עמנו ותקות ארצנו דורשים, כי רק אתו כל האמת וכל הצדק. אל יחפוץ ואל ידמה, במצבנו האיום הזה, להטיל את דעתו בכפיית ידיים על חברו; אל ישכח, מתוך ההתרגשות של האידיאליות הקדושה, כי הדעה לא תוטל ולא תתקיים בזה אלא תעורבב ותרפה ותימוג, אל נא נעכיר את החופש הציבורי שלנו בדעות ובמחשבות, בשאיפות ובתכניות, בבירוריהן ובטיפוליהן, על ידי העברת גבולות השימוש בכוח הידיים והשרשת השנאה והבוז שבלב. נזכור, כי "המגביה ידו על חברו נקרא רשע" (סנהדרין נח א), וכי היחס השלילי מתכפל בהדדיותו לאין מעצור בין אדם לאדם ובין אח לאח. נצמצם את חילוקי דעותינו הציבוריות בויכוח הדיבור והכתב ובהגשמתן הישרה, ואל נדלדלן בגסות האגרוף ובארסה של השליליות. נזכור את כוונת הצדק והאידיאליות שבכל אחד מאתנו, ונמצא את הדרך הנכונה והמתאימה לסידור היחסים שבינינו ולתיכון מגמותינו המעשיות. "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם, ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם" (זכריה ח). כפי הסתייגותנו מכפיית הידיים ומטיפוח הניגוד, כפי העדפתנו את המאחד והמשתף אותנו, שהוא מכריע ומרובה על המפריד והמפזר אותנו, כפי שימת לבנו וכיווננו מתוך כך את נתיבות פעולתנו הציבוריות, תרבה האפשרות של ההבנה ההדדית ושיתוף השפה בינינו, יגדל שלום בוניניו, תגדל הצלחת בנינו ותפארת שמנו. 

 

 

 

פרשת וישלח –

ראו כאן:

הכזונה יעשה את אחותנו

פרשת ויצא-כדי לפרוץ צריך קודם לצאת….

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע… עוד יציאה כפויה מזמן לנו הסיפור המקראי. יציאה זו הנכפית על יעקב והיא לא הראשונה בתורה. גם היציאה של אברהם מחרן – "לך לך" היא יציאה שנאמרת לו וכמעט נכפית עליו ע"י האלוהים, כך גם יציאתו של לוט ומשפחתו מסדום.

כל תנועה ומעבר אל משהו חדש – דורשת קודם כל יציאה – יציאה מהבית אליו אנחנו רגילים, מההרגלים מהשפה ואף מתפיסות שהיו לנו קודם. התנועה אל העולם החדש היא כשלעצמה קשה אך יותר מכך קשה היציאה מהמקום בו אנחנו נמצאים. ולעיתים צריך גורם חיצוני שייקח אותנו ויכפה עלינו את היציאה המתבקשת כל כך.

בלילה לאחר יציאתו חולם יעקב חלום, חלום המשקף את תהפוכות נפשו …האפשרויות והחששות עולים ויורדים.

 וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ, מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה; וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים, עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ.  וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו, וַיֹּאמַר, אֲנִי ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ, וֵאלֹהֵי יִצְחָק; הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֶךָ.  וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ, וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה; וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל-מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה, וּבְזַרְעֶךָ.

הפריצה העתידית היא ההמשך הישיר של 'ויצא' הנוכחי. בלי ויצא לא יתכן 'ופרצת'. היציאה הכואבת היא תנאי לתנועה אל העולם החדש ולפריצה. כדי לגדול ולפרוץ צריך לעיתים לצאת ולהיפרד. לעיתים כדי להגיע למצב בו אחרים מתברכים מאיתנו ומנוכחותנו אנחנו צריכים לצאת מהמקום בו אנחנו נמצאים ולעבור למקום אחר בו נוכל להשפיע מברכתנו.

היציאה היא חשובה יש לנהל אותה נכון – אבל, כפי שאשת לוט לימדה אותנו, אסור להישאר כל הזמן עם המבט לאחור – כדי שחלילה יציאתנו לא תיעצר ונהפוך ל"נציב מלח" מאובן. ויש גם לזכור גם כי כאשר הסולם שלנו ראשו מגיע השמימה כי הוא אכן "מוצב ארצה" הוא מחובר למתייחס למציאות מסביבנו.

וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר: אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה, וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי. יעקב מקיץ ומודה בכך שהוא לא ידע – הוא לא ידע כי יש ה' במקום הזה. הדגש מבחינתי בפסוק זה, והגדולה של יעקב היא במילים אותם הוא אומר– ואנכי לא ידעתי. אם הוא היה משוכנע ויודע שאין במקום אלוהים – כנראה שלא היה חולם כלל על מלאך ה'. אולם יעקב היה מוכן גם להגיד – אני לא יודע – אני מוכן ללמוד ולקבל תפיסות חדשות. היציאה שלו היא לא רק יציאה פיסית מבית אמו ואביו, היציאה שלו היא גם מתפיסות ואמונות אותם הוא מעמיד למבחן. העובדה שיעקב גם מקשר את הנעשה בחלום למקום הפיסי בו הוא חולם – מעניינת – הרי למה המקום הזה הוא שער השמיים? הרי לא היה שם סולם פיסי – היה שם חלום.היה שם משהו שהוא אולי דמיון ובודאי לא משהו ממשי.  אולם, כנראה שיש מקומות שלא מאפשרים לנו לחלום. יש מקומות שבהם לא נדמיין ולא נחלום לעולם ויש בהחלט משמעות לאותם מקומות שמאפשרים לנו גם לחלום ובעתיד גם לפרוץ.

אם כן – מדוע 'וַיִּירָא' יעקב, למה לא 'וישמח'? כי זה מפחיד. מפחיד לצאת, מפחיד להתנתק, מפחיד לפרוץ ימה וקדמה צפונה ונגבה. כי יש מה שתמיד מושך אחורה, אל המוכר הבטוח והידוע, והקטן. יש בכל יציאה מי שימשוך אותנו להישאר עם המבט לאחור ולאבן אותנו לנציבי מלח.

ויעקב אכן מפחד – מלאכי אלוהים עולים ויורדים בסולם – בדרך החדשה יש גם פוטנציאל של עליה וגם פוטנציאל של ירידה, ובפראפרזה על מילות הזמר הידוע – "מי שמאמין לא מפחד" אגיד רק "מי שלא מסתכן לא מפחד" מי שלא יוצא מהמקום בו הוא נמצא לא מפחד – רק מי שנשאר במקום המוכר הידוע – ובעצם מי שחסר ביטחון לנסות ולקחת אחריות ולהגיע למקום אחר הוא לא מפחד – אך גם לא מתקדם.

והלוואי ותמיד נדע לבחון את עצמנו ולצאת מהמקומות הלא טובים בהם אנחנו נמצאים. והלוואי ולא נעצור את עצמנו ונתן לעצמנו לבחון את עצמנו באופן אמיתי, ונאפשר לעצמנו להשתנות, ולהתנתק כאשר צריך על מנת לשוב אחרים טובים יותר כאלה שמרגישים כי הם בשער שממנו "השמיים הם הגבול".