האם בפסח אנחנו באמת חוגגים את יציאתו של עם ישראל לחירות?

דברים שאמרתי בשבת בר המצווה של אחייני יאיר קלינגר.

את חג הפסח אנחנו מכנים גם חג החירות, זה המועד בו אנחנו מספרים כי בני ישראל השתחררו משעבוד מצרים ויצאו אל החופש ואל הדרור. ואולם למרבה הפליאה, כל מילות החופש האלה – כמו דרור וחירות אינן נזכרות כלל בסיפור יציאת מצרים שבתורה. פרעה אינו מתבקש לשחרר את בני ישראל אלא לשלחם: "כֹּה אָמַר ה' שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי". לכאורה יש פה בכלל מאבק בין שני מלכים. המלך פרעה לעומת מלך מלכי המלכים.מאבק על את מי מהם יעבוד עם ישראל, איך יעבוד אותו ולאיזו מטרה. בכל מקרה לא מדובר כאן על יציאה לחירות.

הקב"ה עצמו אינו משחרר אלא מבטיח: "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים" (שמות ו, ו). ויש גם אזכור של המילה פדות: "וַיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים מִיַּד פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם" (דברים ז, ח). יש פדות ויש גאולה עליהם מדובר הרבה, ולא נרחיב על מושגים אלה כאן, אבל אין כאן אזכור של חופש ובודאי שאין כאן חירות ואין כאן דרור. אז מאיפה מגיעות כל מילות החופש האלה בהקשר של חג הפסח? יש לזכור כי המילים האלו נכנסו לשפה העברית בשלב מאוחר יותר – בודאי במשמעות אותה אנחנו נותנים היום – ולכן הם גם מציינים לא את תיאור האירועים המקראי אלא את הפרשנות שנתנה להם, בשלב מאוחר יותר.

לפי האקדמיה ללשון עברית –  המילה חֹפֶשׁ עצמה באה בתנ"ך פעם אחת בלבד – ובהקשר למצב שהוא אכן הפוך למצב של עבדות כלומר מי שאינו במצב של עבד הוא חופשי – "כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם" את הדְּרוֹר קיבלנו כנראה מלשונות מסופוטמיה. המילה האכדית durāru מציינת שחרור כולל של עבדים, ביטול חובות והחזרת קרקעות לבעליהן במצוות השליט. בדומה לכך משמשת המילה דְּרוֹר במצוות היובל: "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ… וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ" החֵרוּת עצמה מוכרת לנו רק מתקופת חז"ל, וסביר שמקורה במילה הארמית חֵירוּתָא. במטבעות מימי המרד הגדול ומימי מרד בר כוכבא באים הצירופים "חרות ציון", "לחרות ישראל" ו"לחרות ירושלים", ובמשנה נאמר: "לפיכך אנו חייבים להודות… למי שעשה לנו ולאבותינו את כל הנסים האלו והוציאנו מעבדות לחירות" (פסחים י, ה).משורש המילה חירות יוצאת המילה המקראית חֹר שפירושה 'אציל', 'אדם חופשי', הבאה בתנ"ך רק ברבים. למשל: "אַשְׁרֵיךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן חוֹרִים" (קהלת י, יז).

ובכל מקרה, מה הקשר בין חופש וחירות לבין מי שנכנס לעול עבודת ה' ומגיע אליו ישירות מעול עבודת פרעה והמצרים. צריך גם לזכור כי בני ישראל לא הלכו מרצונם למדבר ולקבלת התורה אלא הקב"ה הוליך אותם, עם עמוד האש והענן ובסופו של דבר כפי שהמדרש אומר "כפה עליהם הר כגיגית". שעבוד "מכובד" ונכון יותר יש כאן אבל עדיין לא מדובר כאן על חופש או חירות במובנם של היום.

במאמר חז"ל, שיכול להיות פתח לדיון והבנה עמוקים של עניין החירות, אנו מוצאים את מושג החירות, ולמען האמת באופן שנראה לי בתחילה תמוה. אומרת המשנה בפרקי אבות:"והלוחות מעשה אלוקים המה והמכתב מכתב אלוקים הוא חרות על הלוחות אל תקרא חרות אלא חירות שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" לכאורה על מה מדובר כאן? בן חורין אמיתי הוא מי שעוסק בתורה? הרי התורה – ההלכה – היא חוק שמורה לאדם מה עליו לעשות או לא לעשות ללא התייחסות לרצונו החופשי. החוק איננו מאפשר אפשרות בחירה. חירות איננה ציות לחוק וציות לחוק איננו חירות. אלה שני ערכים שבבסיסם סותרים זה את זה. אני יכול לשלב את התורה עם החירות רק אם נאמר שהתורה היא לא בהכרח חוק נתון כמו שהוא אלא שהיא טומנת בחובה אפשרויות בחירה. ולצורך בחירה אמיתית של אדם, בחירה במה שנכון לו באמת לעשות הוא צריך להיות חופשי מכבלים. העיסוק בתורה, אם כך מתמקד בבחירה בין אפשרויות ובאופן נועז יותר אומר כי התורה קוראת לנו לא מיד למלא את רצון האלוהים אלא להשתתף בעיצובו של רצון האלוהים ולהשפיע עליו מתוך בחירה אמיתית של מה נכון, "מה הישר והטוב" שאנחנו צריכים לעשות. (כמו משה המתריס כלפי אלוהים במספר מקומות, כמו אברהם בסדום, וכמו שאולי היינו מצפים שאברהם יעשה – ולא עשה – בעקידה).

נמצא שהעיסוק בתורה הוא פעולה של יצירה ובחירה. פעולה של יצירה ובחירה בדרך שמתאימה לאופיו האמיתי של האדם ולמהותו.אם כך בחירה היא תנאי הכרחי לאפשרות העיסוק בתורה, והחירות היא תנאי הכרחי לאפשרות הבחירה. רק בן חורין יכול לבחור באמת את מה שמתאים לו לאופיו ומהותו. ולכן מי שעיסוקו בתורה הוא עיסוק של בחירה ויצירה, הרי שהוא אכן "בן חורין" ואז נוכל להגיד שאין לך בן חורים אל מי שעוסק בתלמוד תורה. אם נחזור לחג הפסח. אם אכן עם ישראל יוצא משיעבוד מצריים לעבודת האלוהים. ואם עבודת האלוהים במשמעותה כאן היא פעולה של יצירה ועיצוב של משמעות רצון האלוהים הרי ברור שעם ישראל חייב לצאת לחירות – כי רק מתוך חירות אפשר לבחור וליצור.

איך מגיעים לחירות שכזו שמאפשרת יצירה? איך מגיעים להיות בני חורין?– הזמן בו אנחנו נמצאים בלוח השנה מרמז לנו מה אנחנו צריכים לעשות כדי להגיע לחופש ולדרור. כדי להגיע לחג החירות – שכידוע מגיע אחרי פורים, אנחנו קודם כל צריכים להוריד את את המסיכות, גם את המסיכות החיצוניות אבל יותר מכך את המסיכות הפנימיות – להפסיק להציג הצגות לעצמנו על עצמנו. אחר כך, אחרי שהורדנו את המסיכות, אנחנו עושים ביעור חמץ – גם כאן כמובן עם דגש על החמץ הפנימי שצברנו במהלך השנה ורק לאחר שהורדנו את המסיכות וביערנו את החמץ אז נגיע לחגוג את חג החירות האישי שלנו. ואם באמת נממש את החירות שלנו ונוכל ליצור ולבחור אז נוכל גם להגיע לחג השבועות שנמצא בהמשך הדרך – ולקבל את התורה (שגם עניין זה הוא יצירה מתוך בחירה להפוך חג מקראי חקלאי לחג עם משמעות של מתן תורה).

Shani Paluch-Shimon at her daughter Eli "Simchat Bat" event

אתמול לקחתי חלק בשמחת הבת של משפחת שמעון לרגל הולדת ביתם אלי-שושנה-טובה. שני, אמא של אלי,  נשאה נאום מעורר השראה שחשבתי שיהיה נכון לשתף אותו עם אחרים

Yesterday I took part in Shimon's family event for the new daughet – Eli-Shoshanah-Tova. Shani, Eli's mother and Moshi's wife gave an inspirational speech. I would like to share it with all of you:

I had not initially intended to speak, but I felt that we are increasingly seeing women shunned and silenced in the name of our religion, confronted with the phenomenon of הדרת נשים, it was important that my voice, as a woman, be heard. As the ultra-orthodox are increasingly excluding all that is female from the public eye and even, as in so-called modern-orthodox circles women (and men for that matter) are increasingly being encouraged to adopt more and more stringent codes of modesty I ponder in the name of which religion these practices are inspired. Certainly not the Judaism upon which I was brought up and educated. As I sat down to prepare my speech I reflected back on the role of Jewish women through-out the times and specifically in biblical times. I wondered if when Miriam led the women in dance at ים סוף – was there a מחיצה separating them from the view of the men – did she sing and if she did – did the men turn their backs and contemplate heading back to Egypt? Was Yael considered provocative and inappropriate, a "פרוצה", a "שקסע", for using her womanly charms to seduce and kill Sisera? Devora the judge and prophetess was considered the גדול הדור of her times – when was the last time that our "גדול הדור" was a woman? Next week is Purim – what of Esther – again, a woman using her femininity and wisdom to redeem the Jewish people. If the fate of the Jewish people were at risk today, could the voice of a redeemer emerge from women in the ultra-orthodox or even the modern orthodox world?

I want to remind my daughters & my son that our Judaism, their religious & cultural heritage, is filled with women who played key roles in the leadership and in the redemption of the Jewish people and that our religion values the voice of women. Education and learning is so important, if only to provide us with the knowledge and skills to filter between fallacies presented in the name of our religion and religion itself.

Mia, Gil & Elli, aside from your Jewish heritage, you have a family legacy of strong women, women who were dominant, whose voices were always heard, women who led their families – true matriarchs.

Elli – you are a present from my god – אלי – to me  אלי. Elli's full name is Elli Shoshana Tova. Those of you who know Moshi & I well know that we do not believe in naming in memory of or in honour of the memory of the deceased. Elli – you carry the name of my grandmother, Shoshana, & my  mother, Tova (Gita) – you carry their name not in honor of their memory but rather because of their vibrant spirit that envelops you. The moment you emerged from my womb, Tamar declared that you looked like a mix between Ima & Savta – this observation was soon confirmed by Moshi.

Ima and Savta were selfless, compassionate, loving and generous women. They were creative and resourceful, wise & intuitive, sharp and witty. They were passionate about life & living, and had a שמחת חיים unrivalled by most. I would be remiss if I did not mention Nana, Aba's mother – she too was the matriarch of the Paluch home – she was resourceful and determined, her voice always heard. She survived the horrors of Auschwitz, arriving in Australia with her husband, a 2 year old son – my father – and not a penny to her name. She used her skills as a baker and conditour combined with her business intuition to run a business that provided for the family – she purchased 3 dunam of land in the late 1960's upon which she supervised the building of 9 apartments – at a time when women's lib was just emerging, she was single-handedly managing builders and tradesmen with her heavy Polish accent and limited English.

Elli I bless you that you should harness all this "girl power", all these positive character traits, this legacy of strong and special women – to forge your own path. I bless you with self confidence, self love and שמחת חיים – all of which will allow you to fulfill yourself, fulfill your dreams.

Before finishing I would like to make a few thank-you s:

Tamar – I am so blessed that you live here in Israel, you are an incredible help – your help around Elli's birth was invaluable. I hope my children will be blessed with such a wonderful relationship with each other, as you, Lee-Ronni and I share.

Aba – you have been an incredible help as always. You are an inspiration and example to us all about taking whatever life dishes out and turning it into an opportunity for spiritual growth, for learning and for giving back to others.

Finally , Moshi – my best friend, my soul-mate. Thank you for being you.

Finally we would like to bless you:

יְשִׂימֵךְ אֱלֹהִים כְּשָׂרָה, רִבְקָה, רָחֵל וְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל,
יְבָרֶכֵךְ אֲדֹנָי וְיִשְׁמְרֶךְ, יָאֵר אֲדֹנָי פָּנָיו אֵלֶיִךְ וִיחֻנֶּךְ,
יִשָּׂא אֲדֹנָי פָּנָיו אֵלֶיִךְ וְיָשֵׂם לָך שָׁלוֹם.

שתיקה באשה ערווה

לאחרונה, כחלק מהתהליך הרצוף והמתמשך של התחרדות המגזר המכונה ציוני דתי עלה לדיון נושא "קול באשה ערווה". כמובן שזירת ההתרחשות בה נבחר לעלות נושא זה היא צה"ל ולזירה זו הנושא הגיע לאחר שבבתי ספר ממלכתיים דתיים לא מעטים החלו כבר מזה זמן להופיע כל מיני הערות והוראות לגבי הבקשה שאבות לא ישתתפו במסיבת בת מצוה ואפילו להימנע מלשמוע שירת בנות בחגיגות הסידור בכיתה א'.

יש לאמר – עניין זה של שירת נשים, בציבור הדתי לאומי, בעבר לא נתפס כאיסור קיים אך כזה שמקלים בו ראש. איסור זה בעבר לא נתפס כלל כאיסור אלא כקו הלכתי שאופן הדיון בו והסקת המסקנות לגביו לא רלוונטים לעולם ההלכתי של מי שרואה את הנשים כשותפות (כמעט) שוות למרחב הציבורי.  לצערנו כרגיל בציבור הדתי לאומי הקיצוניים מושכים ואלו שמכונים מתונים שותקים ומפחדים להופיע בפומבי ולאמר את אשר על ליבם. אותם אנשים אשר אין להם בעיה להיות נוכחים בהופעה של זמרות, ללכת לתיאטרון ימשיכו לחייך במתינות בשעה שהמרחב הציבורי שלהם הולך ונכבש בידי גורמים חשוכים וקנאים.

אולם יש לשים לב כי לא מדובר כאן בויכוח ודיון פנים הלכתיים. מדובר כאן בהמשך המהפיכה הדתית פונדמנטליסטית השקטה שנכפית על כלל הציבור במדינת ישראל.

עיון בהתפתחות הדיון ההלכתי בנושא, מראה כי מדובר בדיון שעיקריו מבוססים על מציאות חברתית מסויימת.

התלמוד הבבלי במסכת ברכות הוא המזכיר לראשונה איסור זה: "…אמר רב חסדא: שוק באשה ערוה,….אמר שמואל: קול באשה ערוה, שנאמר: 'כי קולך ערב ומראך נאוה'.אמר רב ששת: שיער באשה ערוה, שנאמר‏‏'שערך כעדר העזים"

מכאן יש ספרות הלכתית עניפה שדנה במשמעות הביטוי – קול באשה ערווה = באיזה מקרה – האם קול אישה יחידה או גם מקהלות וכן דיונים ארוכים לגבי הגיל בו קול האשה הופך ל"ערווה" כמו גם דיונים לגבי מקהלות מעורבות, שמיעת קול מהקלטה ועוד כהנה וכהנה דיונים משפטיים הלכתיים ארוכים.

מה שברור ומשותף לכל הדיונים הוא כי כולם מנסים להגדיר ע"פ המציאות הנוהגת בסביבה החברתית שלהם מתי שירת נשים הופכת לשירת עגבים או פריצות.  מה שיותר ברור הוא כי מובילי המהפכה הדתית פונדמנטליסטית בצה"ל נתלים בפרשנות המחמירה והקיצונית ביותר האפשרית.

הניסיון בימינו להחיל פרשנות הלכתית קיצונית, בה כל קול של שירת אישה או נשים יש בהם ממד של פריצות, הוא נסיון השתלטות על המערכת הציבורית בישראל. יש בפרשנות זו כדי להעיד על עולמם של המפרשים כל שירת נשים באופן מיני יותר מאשר על הציבור. אבל הציבור לא יכול להסתלק מאחריות כאן – הציבור שמקבל בשתיקה או בהתנגדות רפה שלא לדבר לעיתים בהסכמה פרשנות פרוורטית זו הופך גם הוא שותף לראייה של ציבור הנשים בישראל במשקפיים שדומות להם אפשר למצוא במדינות אסלמיות פונדמנטליסטיות.

בואו לא נעבוד על עצמנו – לא מדובר כאן רק בבעיה הלכתית. מדובר כאן במאבק בעל היבטים רחבים יותר. אם ההלכה הייתה עומדת בראש מעייניהם של אלו שמובילים את עניין "קול באשה ערווה" הרי שהם היו גם פועלים למנוע השתתפות של נשים בבחירות, בהתאם לפסקי הלכה  רבים בעניין כולל זה של הרב קוק (בניגוד לדעתו, יש לציין, של הרב ב"צ עוזיאל – שדעתו דעת מיעוט הייתה ואפשרה לנשים לבחור ולהיבחר). כמובן שלמען הגדלת כח פוליטי המציאות החברתית החזקה יכולה לגרום לאותם פונדמנטליסטיים להעלים עין ולהטות את ההלכה לטובתם. שלא לדבר שאז הם יכולים להשתמש בכח פוליטי זה כדי להמשיך את המהפיכה הדתית שלהם במקומות אחרים במרחב הציבורי. כלומר, מדובר כאן בהיבט רחב יותר מאשר ניסיון תמים לשמור על כללי הלכה מסויימים. מדובר כאן בניסיון להדיר נשים מטכסים ציבוריים ומהמרחב הציבורי בישראל (ראו לדוגמא את הקמת מנהלת "השילוב הראוי" שתפקידה לדאוג לכך שלא יהיו התנגשויות בין הצרכים של חיילים דתיים לשירותן הצבאי של הבנות בצה"ל. סט כללים זה מובל כמובן ע"י רבנים שמתנגדים בכלל לשירות נשים בצה"ל).

הניסיון לדכא קולות נשיים שעולים במרחב הציבורי הישראלי הן במסגרת תפקידים שעד היום היו חסומים לנשים והן במסגרת הדרה של אמירה ציבורית של נשים גם במרחב הציבורי הדתי לאומי וגם במרחב הציבורי הכללי הוא ניסיון מתמשך לגרור את מדינת ישראל למדינה בה המרחב הציבורי מתנהל לפי כללים דתיים פונדמנטליסטיים, כללים שאינם מתאימים לחברה בישראל (כן, גם לזו הדתית לאומית או מה שנשאר ממנה) ובמאבק זה אסור להיות מתונים.

מי שמנסה להשתיק את קול הנשים מודיע בשער בת רבים כי מבחינתו נשים הם "ערווה" בלבד – ולתכלית זו הוא מנסה לדחוף את מעמד הנשים במרחב הציבורי.

כלל הציבור חייב לעמוד ולנהל כאן מאבק גם כנגד הפרשנות ההלכתית המחמירה (למי שהעניין ההלכתי חשוב לו) אבל גם בהיבטים ציבוריים רחבים חייבים להיאבק ולדאוג כי בשנת 2011 יהיה ברור כי בימינו דווקא "שתיקה באשה – היא שהופכת אותה לערווה".

פרשת וישב – אֶת-אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ – ואיפה אחיותי?

* מאמר זה נכתב בהשראה של אמירה ששמעתי מארי אלון

ספר היובלים הוא אחד מהספרים המעניינים בספרים החיצוניים לתנ"ך – אותם ספרים שנכתבו – כנראה ע"י יהודים עד לימי בית שני ולא התקבלו לתוך הקאנון התנכי.

ספר היובלים נכתב כנראה במאה השנייה לפני הספירה והוא נקרא כך בגלל האובססיה שלו לכרונולוגיה. הספר מספר על כל מאורע באיזה יובל ובאיזה שנה הוא התרחש. בקומראן הספר היה מאוד פופלארי ונתגלו שרידים של 16 או 18 עותקים שלו בשפה העברית. הספר היה פופולארי בקומראן כי הוא משקף את האידיאולוגיה ההלכה והלוח השנה של כת קומראן.

ספר היובלים נכתב במקור בעברית אך נותרו בידינו רק תרגומים שנעשו מהשפה היוונית ללשונותיהם של כנסיות שונות. ספר היובלים התקבל במיוחד ע"י הכנסייה האתיופית ואל כתבי הקודש של הכנסייה האתיופית הספר נכנס בשפת הגז.

אולם ספר היובלים נותן לו גם צורת הסתכלות נוספת על זו של התנך בכל הקשור למקומם של נשים וסבלם בתוך הסיפור המקראי.

כך – ספר היובלים מתאר עוד תוצאה מחרידה הקשורה למכירתו של יוסף – מותן של בלהה ודינה – אחותו. התורה עצמה לא מזכירה את מות הנשים ולא קושרת אותם למעשי הפשע של הגברים – וגם לא ברור מדוע מקורות אחרים מתעקשים להזכיר תוצאה זו של מות הנשים בשעה שהתורה מעלימה עובדה זו. ולא רק זאת ספר "היובלים" מתאר את יום הכיפורים כיום כפרה על מכירתו של יוסף אבל גם על מותן המיותר של בלהה ודינה.

וכך מתאר ספר היובלים את סיפור מכירתו של יוסף (פרק ל"ד)

" יא) ובשנה השביעית לשבוע ההוא שלח את יוסף לראות את שלום אחיו מביתו שכמה. (יב) וימצאם בארץ דותן, ויארבו לו ויתנכלו אותו להמיתו. (יג) ויהי בהנחמם על מחשבתם וימכרוהו לאורחות ישמעאלים. (יד) ויורידו אותו מצרימה וימכרוהו לפוטיפר סריס פרעה שר הטבחים כהן און. (טו) וישחטו בני יעקב שעיר עזים ויטבלו את כותנת יוסף בדמו, וישלחו אותה אל יעקב בעשירי לחודש השביעי. (טז) ויביאו אותה אליו, ויאחזהו השבץ בהתאבלו על מותו, ויאמר חיה רעה אכלה את יוסף. (יז) וכל אנשי ביתו היו איתו ביום ההוא, ותתפעם רוחם ויתאבלו עימו כל היום. (יח) ויקומו בניו וביתו לנחמו, וימאן להתנחם על בנו. (יט) וביום ההוא שמעה בלהה כי אבד יוסף, ותמת באבלה עליו בהיותה בקרפטיפה. (כ) וגם דינה בתו מתה אחרי אבוד יוסף. האבל המשולש הזה קרה את ישראל בחודש אחד.  (כא) ויקברו את בלהה לעומת קבורת רחל וגם את דינה בתו קברו שמה. (כב) ויתאבל על יוסף שנה אחת, ולא הסיר מעליו את האבל, ויאמר כי ארד אל יוסף אבל שאולה.
(כג) לכן נועד בקרב בני ישראל להתאבל ביום העשירי לחודש השביעי ביום אשר הגיע שמע אבל יוסף אל יעקב אביו. (כד) לבקש בו כפרה בשעיר עזים בעשור לחודש השביעי אחת בשנה על חטאתם, כי הפכו את רחמי אביהם לאבל על יוסף בנו. (כה) וביום הזה נועד להם להתאבל בו על חטאתיהם ועל כל פשעיהם ועל עוונותם, להטהר ביום הזה אחת בשנה".

בלהה – שפחת רחל – אמו של יוסף שאל בניה היה קשור במיוחד יוסף ודינה אחותו – שתיהן מתו עם קשר ובסמוך להתקבל כתונת הפסים של יוסף הטבולה בדם.–

את אסונה של דינה כבר ניצלו פעם אחת האחים כדי להתנקם  בשכם ועכשיו שברון ליבה בודאי נותן נופך נוסף למעשה המרמה שלהם אל מול אביהם. התנ"ך מציין כי כאשר הגיעו אחי דינה עם כתונת יוסף המגואלת בדם, עזרה דינה  לאחיה הגדולים לנחם את יעקב, כמו שנאמר: "ויקומו בניו ובתו לנחמו" בני יעקב מנצלים את כאבה של דינה על מנת להעניק אמינות לתנחומיהם המלאכותיים. עמוק בתוך ליבם שמחו כנראה האחים  על אובדנו של יוסף בעל החלומות, ושמחה זו עלולה היתה להעיב על האותנטיות של תנחומיהם. כאבה הכן של דינה האפיל על שמחתם המוסתרת. הם נתנו לה להוביל את מבצע הניחומים, והיא עשתה הכל על מנת להקל על סבלו של יעקב. ומעבר לכך איפה הצער שלהם על מותה של בלהה כתוצאה ישירה של מעשה המרמה שלהם. שפחתה של רחל  - אמם של דן ונפתלי מתה כתוצאה ישירה של מעשה המרמה – האבל המדומה על יוסף נמהל באבל של דן ונפתלי – אבל אמיתי על מות אימם – ואיפה כל זה מוזכר במקרא?

דינה ובלהה הם שתי נשים המשלמות בצערן ובחייהם על מעשי המרמה והכוח של הגברים – מהתנ"ך צער זה ומחיר זה נעלמים ולא מושמעים. האם יש בכך כדי להצביע על תחילתה של מגמה שהתפתחה בהמשך ביהדות המתעלמת מהצער והכאב אשר דורות של נשים משלמות בגין אלימותם ושקריהם של גברים במשפחתם?

האם לא כדאי שאנחנו בדורנו נעלה על נס את האופן בו מתייחס ספר היובלים לנשים אלו שמשלמות מחיר כל כך כבד – ונלמד מכך מה יכול להיות המחיר של הכוח הגברי אותו אנחנו מפעילים? לפחות נלמד מספר "יובלים" לא להתעלם ממחיר האלימות ומהכאב הנשי.

פרשת וישב – אֶת-אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ

הרבה כבר נכתב על מכירת יוסף למצרים והעובדה כי אביו חי כעשרים ושניים שנה במחשבה כי בנו האהוב נטרף. מזה זמן אני מהרהר בהתיחסות של יוסף לאחיו שמקנאים בו ושונאים אותו– " וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ, עַל-חֲלֹמֹתָיו וְעַל-דְּבָרָיו". יוסף כמובן ידע וחש את יחס אחיו, כולם, אליו. ולכן קצת מפתיעה העובדה כי כאשר אביו פונה אליו – "הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם–לְכָה, וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם" –יעקב מבקש מיוסף ללכת הרחק מהמאהל המשפחתי בחברון למקום בו רועים אחיו-שכם. – רק שם המקום – "שכם" ופרץ האלימות הקשה שהוא כבר הוציא בעבר מאחיו של יוסף – אמור לגרום לחלחלה ופחד, שלא לדבר על העובדה כי יוסף נשלח לבדו לאחיו ששונאים אותו, אולם הוא, כמו אברהם בסיפור עקידה אומר ללא היסוס " הִנֵּנִי" ויוצא לדרך הארוכה מחברון לשכם.

את אחיו הוא לא מוצא בתחילה בשכם, ולאדם שהוא פוגש בדרך הוא אומר "אֶת-אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ". הדגש של יוסף מול אדם זר – שהוא מחפש את אחיו – וזאת למרות המשטמה, השנאה, הקנאה וההתנשאות.הם עדיין אחיו וכך הוא מתאר אותם, במילת היחס – אחי. יכול היה לשאול את אותו אדם זר – האם הוא ראה קבוצה של רועים שרועים עדרים מסוג כזה או אחר, אולם גם מול אדם זר הוא מעדיף לכנותם אחים.

מבחינתי יש כאן סגירת מעגל והתנהגות שונה לחלוטין של יוסף, התנהגות הפוכה מזו של אביו -יעקב. ויתכן גם כי יש כאן התיחסות וסגירת מעגל אל מול יעקב, סגירת מעגל שסופה אכזרי ומצמרר למעגל אותו התחיל אביו – יעקב – וכיצד הוא התנהג אל מול אחיו – עשו.

כזכור, יעקב בורח בעצת אימו מנקמתו של עשו. לאחר עשרים ושתיים שנים אצל לבן – הוא חוזר ומתכונן לפגישה עם אחיו. יעקב משוכנע כי אחיו עשו עדין מייחל לנקמה,  והוא מכין לו גם תשורה גדולה בצורת עדרים שהולכים לפניו וגם מחלק את משפחתו כך שאם חלילה עשו יפעל לממש את נקמתו לפחות חלק מהמשפחה ינצל.

אולם עשו – על פי פשט הדברים – מגיע עם כוונות טובות – הוא ניגש ליעקב מחבקו ומנשקהו – ומכאן ואילך כדאי לשים לב לשפה בה שני האחים בוחרים להשתמש – יעקב אומר לעשו:" לִמְצֹא-חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי" – יעקב מכנה כאן ובהמשך שוב ושוב את עשו בכינוי המכובד אך המרוחק "אדוני" ואילו עשו עושה שימוש במילה "אחי" "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו, יֶשׁ-לִי רָב; אָחִי, יְהִי לְךָ אֲשֶׁר-לָךְ". עשו מתייחס לכל משפחתו של יעקב ואילו יעקב מסרב לראות את משפחתו של אחיו או שמא יש לומר של אותו אדם שהוא מכנה "אדוני".

יתר על כן – עשו מזמין את יעקב לבוא ולהתנהל מעתה בקרבתו: "וַיֹּאמֶר, נִסְעָה וְנֵלֵכָה; וְאֵלְכָה, לְנֶגְדֶּךָ" ואילו יעקב מסרב:" יַעֲבָר-נָא אֲדֹנִי, לִפְנֵי עַבְדּוֹ; וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי, לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר-לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים, עַד אֲשֶׁר-אָבֹא אֶל-אֲדֹנִי, שֵׂעִירָה" – שוב אדוני. יעקב אומר אני מעדיף לא להיות לידך – אני אלך לאיטי ובסוף – כן גם אגיע אליך למקום מושבך בשעיר – מה שמעולם לא קרה. יעקב משקר (שוב) כדי להרחיק את אחיו (אדוני) מעליו. הפעם הבאה שהם נפגשים הם רק בקבורתו של יצחק אביהם – מכאן ואילך אין ביניהם קשר.

מפשוטו של מקרא עולה כי עשו סלח ליעקב, שמח לקראתו וביקש לחדש את קשר האחים – עשו מחפש את הקשר אל אחיו – למרות משקעי העבר – עשו מחפש קשר ויעקב מחפש רק את הניתוק וההרחקה – זכר העבר (ואולי הבושה) עדיין רודפים אותו.

ואילו כאן בפרשתנו – איך מתנהג יוסף? כמו עשו – למרות המשקעים – הלא רחוקים – למרות הפערים הוא עדיין מכנה את אחיו – אחי – גם לפני אדם זר הוא מדגיש כי אלו הם אחי – אותם אני מחפש. 

יהיה מי שיגיד שמכירת יוסף בעקבות התנהגותו התמימה לכאורה והתנהגות אחיו והרחקתו מאביו,  כל זה יכול להיות דוקא סיפור שמצדיק את התנהגותו של יעקב מהעבר – גם עם אחים צריך להיזהר. אולם-אני מעדיף לראות זאת כלקח ליעקב וכמעין עונש – אתה לא יכול לחיות ליד אחיך ולא יכול לשכוח או להתעלם ממשקעי העבר – אז גם לא תוכל לחיות עם הבן שלך שמתנהג ההפך ממך – מבחינתו אחיו הם אחים.

 ראוי בהקשר זה לחזור של מאמרו של הרב צבי יהודה הכהן קוק שפורסם בעיתון הצופה בחודש חשון תש"ח, בעקבות פרשת אלטלנה, מאמר שהלוואי ותלמידיו היום אמצו לליבם ולדרך מחשבתם בכל הקשור לשימוש בכח.

 את אחי אנכי מבקש
הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל 

את אחי ואת אחיותי, בכל חלקי עמנו, שבכל המפלגות ובכל הארגונים, הידועים ושאינם ידועים, הנגלים והנסתרים, ושאינם במפלגות ושאינם בארגונים – את כולם אני מבקש ומפיל תחנונים לפניהם. חוסו נא על נפשותיכם ועל נפש עמנו כולו. אל נא יתעלם מאתנו אף לשעה חומר האחריות, לעומת גודל החורבן וגודל הבניין של פרק זמן נורא ונשגב זה, ואל נגיע לידי חילול השם חלילה. אל נא יחליט כל אחד מאתנו, כל מפלגה וארגון וחלק, אשר כולם הלא את טובת עמנו ותקות ארצנו דורשים, כי רק אתו כל האמת וכל הצדק. אל יחפוץ ואל ידמה, במצבנו האיום הזה, להטיל את דעתו בכפיית ידיים על חברו; אל ישכח, מתוך ההתרגשות של האידיאליות הקדושה, כי הדעה לא תוטל ולא תתקיים בזה אלא תעורבב ותרפה ותימוג, אל נא נעכיר את החופש הציבורי שלנו בדעות ובמחשבות, בשאיפות ובתכניות, בבירוריהן ובטיפוליהן, על ידי העברת גבולות השימוש בכוח הידיים והשרשת השנאה והבוז שבלב. נזכור, כי "המגביה ידו על חברו נקרא רשע" (סנהדרין נח א), וכי היחס השלילי מתכפל בהדדיותו לאין מעצור בין אדם לאדם ובין אח לאח. נצמצם את חילוקי דעותינו הציבוריות בויכוח הדיבור והכתב ובהגשמתן הישרה, ואל נדלדלן בגסות האגרוף ובארסה של השליליות. נזכור את כוונת הצדק והאידיאליות שבכל אחד מאתנו, ונמצא את הדרך הנכונה והמתאימה לסידור היחסים שבינינו ולתיכון מגמותינו המעשיות. "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם, ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם" (זכריה ח). כפי הסתייגותנו מכפיית הידיים ומטיפוח הניגוד, כפי העדפתנו את המאחד והמשתף אותנו, שהוא מכריע ומרובה על המפריד והמפזר אותנו, כפי שימת לבנו וכיווננו מתוך כך את נתיבות פעולתנו הציבוריות, תרבה האפשרות של ההבנה ההדדית ושיתוף השפה בינינו, יגדל שלום בוניניו, תגדל הצלחת בנינו ותפארת שמנו.