הרבה כבר נכתב על מכירת יוסף למצרים והעובדה כי אביו חי כעשרים ושניים שנה במחשבה כי בנו האהוב נטרף. מזה זמן אני מהרהר בהתיחסות של יוסף לאחיו שמקנאים בו ושונאים אותו– " וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ, עַל-חֲלֹמֹתָיו וְעַל-דְּבָרָיו". יוסף כמובן ידע וחש את יחס אחיו, כולם, אליו. ולכן קצת מפתיעה העובדה כי כאשר אביו פונה אליו – "הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם–לְכָה, וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם" –יעקב מבקש מיוסף ללכת הרחק מהמאהל המשפחתי בחברון למקום בו רועים אחיו-שכם. – רק שם המקום – "שכם" ופרץ האלימות הקשה שהוא כבר הוציא בעבר מאחיו של יוסף – אמור לגרום לחלחלה ופחד, שלא לדבר על העובדה כי יוסף נשלח לבדו לאחיו ששונאים אותו, אולם הוא, כמו אברהם בסיפור עקידה אומר ללא היסוס " הִנֵּנִי" ויוצא לדרך הארוכה מחברון לשכם.
את אחיו הוא לא מוצא בתחילה בשכם, ולאדם שהוא פוגש בדרך הוא אומר "אֶת-אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ". הדגש של יוסף מול אדם זר – שהוא מחפש את אחיו – וזאת למרות המשטמה, השנאה, הקנאה וההתנשאות.הם עדיין אחיו וכך הוא מתאר אותם, במילת היחס – אחי. יכול היה לשאול את אותו אדם זר – האם הוא ראה קבוצה של רועים שרועים עדרים מסוג כזה או אחר, אולם גם מול אדם זר הוא מעדיף לכנותם אחים.
מבחינתי יש כאן סגירת מעגל והתנהגות שונה לחלוטין של יוסף, התנהגות הפוכה מזו של אביו -יעקב. ויתכן גם כי יש כאן התיחסות וסגירת מעגל אל מול יעקב, סגירת מעגל שסופה אכזרי ומצמרר למעגל אותו התחיל אביו – יעקב – וכיצד הוא התנהג אל מול אחיו – עשו.
כזכור, יעקב בורח בעצת אימו מנקמתו של עשו. לאחר עשרים ושתיים שנים אצל לבן – הוא חוזר ומתכונן לפגישה עם אחיו. יעקב משוכנע כי אחיו עשו עדין מייחל לנקמה, והוא מכין לו גם תשורה גדולה בצורת עדרים שהולכים לפניו וגם מחלק את משפחתו כך שאם חלילה עשו יפעל לממש את נקמתו לפחות חלק מהמשפחה ינצל.
אולם עשו – על פי פשט הדברים – מגיע עם כוונות טובות – הוא ניגש ליעקב מחבקו ומנשקהו – ומכאן ואילך כדאי לשים לב לשפה בה שני האחים בוחרים להשתמש – יעקב אומר לעשו:" לִמְצֹא-חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי" – יעקב מכנה כאן ובהמשך שוב ושוב את עשו בכינוי המכובד אך המרוחק "אדוני" ואילו עשו עושה שימוש במילה "אחי" "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו, יֶשׁ-לִי רָב; אָחִי, יְהִי לְךָ אֲשֶׁר-לָךְ". עשו מתייחס לכל משפחתו של יעקב ואילו יעקב מסרב לראות את משפחתו של אחיו או שמא יש לומר של אותו אדם שהוא מכנה "אדוני".
יתר על כן – עשו מזמין את יעקב לבוא ולהתנהל מעתה בקרבתו: "וַיֹּאמֶר, נִסְעָה וְנֵלֵכָה; וְאֵלְכָה, לְנֶגְדֶּךָ" ואילו יעקב מסרב:" יַעֲבָר-נָא אֲדֹנִי, לִפְנֵי עַבְדּוֹ; וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי, לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר-לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים, עַד אֲשֶׁר-אָבֹא אֶל-אֲדֹנִי, שֵׂעִירָה" – שוב אדוני. יעקב אומר אני מעדיף לא להיות לידך – אני אלך לאיטי ובסוף – כן גם אגיע אליך למקום מושבך בשעיר – מה שמעולם לא קרה. יעקב משקר (שוב) כדי להרחיק את אחיו (אדוני) מעליו. הפעם הבאה שהם נפגשים הם רק בקבורתו של יצחק אביהם – מכאן ואילך אין ביניהם קשר.
מפשוטו של מקרא עולה כי עשו סלח ליעקב, שמח לקראתו וביקש לחדש את קשר האחים – עשו מחפש את הקשר אל אחיו – למרות משקעי העבר – עשו מחפש קשר ויעקב מחפש רק את הניתוק וההרחקה – זכר העבר (ואולי הבושה) עדיין רודפים אותו.
ואילו כאן בפרשתנו – איך מתנהג יוסף? כמו עשו – למרות המשקעים – הלא רחוקים – למרות הפערים הוא עדיין מכנה את אחיו – אחי – גם לפני אדם זר הוא מדגיש כי אלו הם אחי – אותם אני מחפש.
יהיה מי שיגיד שמכירת יוסף בעקבות התנהגותו התמימה לכאורה והתנהגות אחיו והרחקתו מאביו, כל זה יכול להיות דוקא סיפור שמצדיק את התנהגותו של יעקב מהעבר – גם עם אחים צריך להיזהר. אולם-אני מעדיף לראות זאת כלקח ליעקב וכמעין עונש – אתה לא יכול לחיות ליד אחיך ולא יכול לשכוח או להתעלם ממשקעי העבר – אז גם לא תוכל לחיות עם הבן שלך שמתנהג ההפך ממך – מבחינתו אחיו הם אחים.
ראוי בהקשר זה לחזור של מאמרו של הרב צבי יהודה הכהן קוק שפורסם בעיתון הצופה בחודש חשון תש"ח, בעקבות פרשת אלטלנה, מאמר שהלוואי ותלמידיו היום אמצו לליבם ולדרך מחשבתם בכל הקשור לשימוש בכח.
את אחי אנכי מבקש
הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל
את אחי ואת אחיותי, בכל חלקי עמנו, שבכל המפלגות ובכל הארגונים, הידועים ושאינם ידועים, הנגלים והנסתרים, ושאינם במפלגות ושאינם בארגונים – את כולם אני מבקש ומפיל תחנונים לפניהם. חוסו נא על נפשותיכם ועל נפש עמנו כולו. אל נא יתעלם מאתנו אף לשעה חומר האחריות, לעומת גודל החורבן וגודל הבניין של פרק זמן נורא ונשגב זה, ואל נגיע לידי חילול השם חלילה. אל נא יחליט כל אחד מאתנו, כל מפלגה וארגון וחלק, אשר כולם הלא את טובת עמנו ותקות ארצנו דורשים, כי רק אתו כל האמת וכל הצדק. אל יחפוץ ואל ידמה, במצבנו האיום הזה, להטיל את דעתו בכפיית ידיים על חברו; אל ישכח, מתוך ההתרגשות של האידיאליות הקדושה, כי הדעה לא תוטל ולא תתקיים בזה אלא תעורבב ותרפה ותימוג, אל נא נעכיר את החופש הציבורי שלנו בדעות ובמחשבות, בשאיפות ובתכניות, בבירוריהן ובטיפוליהן, על ידי העברת גבולות השימוש בכוח הידיים והשרשת השנאה והבוז שבלב. נזכור, כי "המגביה ידו על חברו נקרא רשע" (סנהדרין נח א), וכי היחס השלילי מתכפל בהדדיותו לאין מעצור בין אדם לאדם ובין אח לאח. נצמצם את חילוקי דעותינו הציבוריות בויכוח הדיבור והכתב ובהגשמתן הישרה, ואל נדלדלן בגסות האגרוף ובארסה של השליליות. נזכור את כוונת הצדק והאידיאליות שבכל אחד מאתנו, ונמצא את הדרך הנכונה והמתאימה לסידור היחסים שבינינו ולתיכון מגמותינו המעשיות. "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם, ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם" (זכריה ח). כפי הסתייגותנו מכפיית הידיים ומטיפוח הניגוד, כפי העדפתנו את המאחד והמשתף אותנו, שהוא מכריע ומרובה על המפריד והמפזר אותנו, כפי שימת לבנו וכיווננו מתוך כך את נתיבות פעולתנו הציבוריות, תרבה האפשרות של ההבנה ההדדית ושיתוף השפה בינינו, יגדל שלום בוניניו, תגדל הצלחת בנינו ותפארת שמנו.
תגובות
יפה כתבת על סגירת המעגל ועל הפער בין אחוות יעקב לבין אחוות יוסף. אבל האם למד יעקב עצמו את הלקח? הנה בבואו לברך את בניו של יוסף הוא מבכר (שוב) את הצעיר על פני הבכור, מנשה ואפרים, וזורע שוב את זרעי קנאת האחים. והאם למד יוסף עצמו את הלקח, או שמא בכוונה הוא נתן לבנימין מנת מזון כפולה ומכופלת לעיני שאר אחיו כדי לנסותם.
האם גם הרב צבי יהודה למד את הלקח? האם ציון במשפט תיפדה, או שמא בעזרת ידו של יעקב האוחזת תדיר בעקב אחיו, ואת אבני המקום הוא שם מראשותיו ואומר כולה שלי?
כדאי לשים לב מתי יעקב מכונה יעקב ומתי המקרא מכנה אותו ישראל – הולך ישר בדרכי האל. בניגוד לאברם ושרי יעקב גם לאחר חילוף שמו לישראל – עדיין מכונה לעיתים יעקב – ולא בכדי..
האם יוסף למד את הלקח? צריך לזכור כי המקרא, לטעמי, נכתב מנקודת מבטו של יהודה, רק לעיתים בית יוסף בא לידי ביטוי (כמו במעשה תמר) – עדיין הסיפור הוא על יוסף ואחיו – מידת הקשר בין אחים למרות הכל נשמרה.
לגבי הרב צבי יהודה – השאלה היא יותר על תלמידיו היום.