מעשה דינה – כי שקט הוא רפש

דינה היא ביתו של יעקב. המקרא מתאר את הסיפור הנורא של דינה שנחטפת ונאנסת ע"י מישהו שהסיפור אומר שדווקא התאהב בה:

ותֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ. וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם ….וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ. וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָה.

מכאן הסיפור הולך ומתדרדר כאשר האחים של של דינה נוקמים את המעשה שנעשה לאחותם. לאחר שבנו סיפור שכולו מרמה ותחבולה, לא משהו שבית יעקב לא מכיר, הם הורגים את כל הגברים תושבי העיר של שכם: וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר.

המדהים בכל הסיפור הוא שלכל אורכו קולה של דינה לא נשמע. לא דעתה על שכם, לא רצונותיה, לא תגובתה על כך ששכם אנס אותה והתאהב בה וגם שום תגובה על תכנית המרמה והנקמה של אחיה ולא על הרצח שבא לאחר מכן.

פרשת השבוע – וישלח – מתארת את הדרמה הנוראית של מעשה דינה.

דינה שותקת. אין מילה אחת שמתארת את דעתה ואת קולה של דינה. קולה לא נשמע

.גם יעקב שותק במהלך הדרמה: "וְיַעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת דִּינָה בִתּוֹ וּבָנָיו הָיוּ אֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד בֹּאָם".

הסיפור מתרחש ומתדרדר, וכולם שותקים. אף אחד קולו לא נשמע, אף אחד לא עוצר את הטירוף כאשר הטרגדיה הולכת ונבנית מול העיניים של כולם.

כולם שותקים – כולם, חוץ כמובן, מהאנשים האלימים.

גם ההפטרה בנביא עובדיה מתארת את התמיהה על שתיקה אל מול סיפור של חורבן. הנביא עובדיה מביע תמיהה על כך שהאח של יעקב – עשיו – לא מתערב כאשר ירושלים נחרבת. האדומים, שכנינו ותאומינו, מהם אולי קיווינו לסיוע בעת החורבן, בפניהם מטיח הנביא עובדיה את עלבון ירושלים "…בְּיוֹם עֲמָדְךָ מִנֶּגֶד!!! בְּיוֹם שְׁבוֹת זָרִים חֵילוֹ!!! וְנָכְרִים בָּאוּ שְׁעָרָיו וְעַל יְרוּשָׁלַ‍ִם יַדּוּ גוֹרָל!! גַּם אַתָּה כְּאַחַד מֵהֶם???

ירושלים נחרבת ואתה עומד מנגד? אתה לא עושה כלום? אתה שותק? השתיקה הופכת אותו לאחד מהם.

כמו שכתב אחד מאנשי הרוח של דור מייסדי הציונות – זאב ז'בוטינסקי:

…כי שקט הוא רפש

הפקר דם ונפש…

המסר הוא ברור – ראיתם מעשה עוולה, מישהו פגע בכם? באחותכם? בחברה שלכם? באדם זר? אל תשתקו. אל מול עוול תפעלו. תגידו. תספרו. זה לא תמיד קל אבל אם תשתקו המצב רק יתדרדר ויהפוך לטרגדיה גדולה יותר שבסוף אגב תפגע גם בכם.

וכמו שאדמונד ברק אמר: "כדי שהרוע ינצח, די בכך שהטובים ישבו בשקט".

(מוקדש לחברתי דינה)

Image result for ‫זאב זבוטינסקי‬‎

פרשת תולדות – לא לאסוף לייקים ולא להתחבר לפייק ניוז

פרשת השבוע תולדות מספרת את הסיפור של יעקב ועשיו ומתארת את ההתנהלות הבעייתית של הוריהם יצחק ורבקה. האב יצחק אוהב את עשיו, האמא רבקה את אחיו יעקב, והבית מלא בעיקר בהסתרה, בחוסר אהבה ובנכלולים. בקריאה פשוטה של הטקסט המקראי אי אפשר שלא לגלות אמפתיה לדמותו הטרגית של עשו.

עשיו אחיו הבכור של יעקב, בנם של רבקה ויצחק, עובר חיים שלמים בתוך ניסיון נואש לזכות באהבה שמעולם הוא לא קיבל אותה. נראה גם שלא היה סיכוי שיקבל אותה. חיים שלמים מתנהלים ע"י אדם שכל מה שהוא משתוקק לו זה אהבה והכרה – מאלו שאולי בעצמם לא יודעים לתת אותה.

עשיו עושה מעשים קיצוניים כדי לזכות באהבה, הוא הולך לצוד ציד מיוחד לאביו – כי עשיו אוהב את אביו ומקבל בתגובה קללה, הוא מתחתן עם נשים נוספות על נשיו הקודמות רק כדי שאלו אולי כן ימצאו חן בעיני הוריו.

ואחרי כל זה אנחנו מתפלאים שהוא הופך להיות איש מאוד מריר וכועס. אבל למרות הכעס – בעוד כמה שבועות נקרא בתורה כי אחרי שעוברים שנים רבות ויעקב חוזר לארץ ישראל עשיו בא לפגוש את יעקב הוא רץ אל אחיו יעקב מחבק אותו ומנשק אותו, קורא לו אחיו, מזמין אותו להתאחד ולהיות יחד איתו. ויעקב? הוא שיא הקרירות, לא קורא לעשיו אחי אלא מכנה אותו "אדוני", לא רוצה להיות איתו – למעשה לא פוגש אותו יותר עד למות הוריו ועושה מה שהוא יכול כדי להתרחק – כדי לא לאהוב.

אותנו מלמדים כל השנים כי יעקב הוא הדמות שמייצגת אותנו. הוא זה שאלוהים בוחר ומברך והוא זה שבסופו של דבר מיוצג במסורת כממשיך שושלת אברהם. ואנחנו? אנחנו כנראה יכולים לסמוך בוודאי על העובדה שיעקב אבינו זכה לברכה אלוהית ועשיו קיבל קללה.

ההפטרה בנביא מציגה, כרגיל, מסר חתרני. מסר מהנביא מלאכי. מלאכי אומר לנו שאולי באמת לא כדאי להיות כמו עשיו, לא כדאי להיאבק על אהבה והערכה חיצוניים. שעלינו להסתכל פנימה – לא להאבק על הכרה ואהבה חיצוניים, לא לספור "לייקים", אלא להיות עם ביטחון עצמי. תאהב את עצמך, תכיר אתה בעצמך, ביכולותיך ובחולשותיך – תאהב את עצמך – ואז מה שאתה כל כך מחפש ומייחל יגיע בשקט ובאופן טבעי, בלי מאבקים, זה יגיע מעצמו…….

אבל הנביא מוסיף עוד דבר – גם אל תהיו כמו יעקב – גם הוא לא ממש מודל לחיקוי. אמנם יעקב הוא אבינו והוא בעל הברכה – "וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב" אומר הנביא . אבל הנביא מדגיש שאהבה ליעקב מובטחת לזרעו אחריו רק בתנאי שאדם יתנהג כך ש: "תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָו‍ֹן". לא ממש איך שיעקב התנהל בחייו.

בקיצור יעקב קיבל ברכה, עשיו קיבל קללה אבל לנו זה לא מבטיח כלום. כדי להיות והלרגיש מבורכים עלינו להיות מודעים לעצמנו. אל תהיו עשיו אבל גם אל תהיו יעקב, אל תחפשו בכח אהבה של אחרים ומנגד תתנהלו בשלום וביושר.

בלי לייקים ובלי פייק ניוז.

Image result for FAKE NEWS

עקידת יצחק – פקודה בלתי חוקית בעליל

גם פקודה מאלוהים יכולה להיות פקודה בלתי חוקית בעליל
פרשת וירא מספרת לנו את הסיפור הנורא של עקידת יצחק.המקרא אומר שאלוהים "מנסה" את אברהם ומבקש ממנו להעלות לעולה את בנו. "….וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם ….וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ…."
הפרשנות הקלאסית מציגה את הניסיון הנורא הזה כסימן לנאמנותו ואמונתו העמוקה והבלתי מתפשרת של אברהם, אברהם שמוכן לשמוע לכל ציווי אלוהי ללא פקפוק, אפילו אם מדובר במעשה הנורא של הקרבת בנו.
אותי מעשה העקידה תמיד הטריד,האם אין גבול לציות?
אני רוצה להציע קריאה אחרת לניסיון העקידה של אברהם, קריאה שאומרת שמטרת הניסיון של אברהם היא הפוכה ממה שהפרשנות הקלסית מציעה.הניסיון האמיתי בו עמד אברהם הוא לבחון אם הוא מסוגל להתנגד ולסרב לצווי נורא שכזה. לסרב, גם אם הצווי מגיע מאלוהים בכבודו ובעצמו. אברהם נכשל בניסיון זה!!!
גם פרק ההפטרה תומך לדעתי במסר שאומר שמעשה העקידה היה כישלון של אברהם. ההפטרה מדגישה שכאשר חיי אדם ובוודאי כאשר חיי ילד מונחים על הכף אתה צריך לעשות הכל כדי לשמור על חייו. לא משנה מה הגורל או אלוהים גזרו.
בהפטרה מסופר סיפור על האישה השונמית. סיפור שמאוד מזכיר את סיפורם של אברהם, שרה ויצחק. הָאִשָּׁה הַשּׁוּנַמִּית היא גיבורת סיפור מקראי על אישה חשוכת בנים שזכתה לבן מבן זוגה הזקן בברכת אלישע הנביא. הסיפור לאחר מכן מספר על מותו של הבן והחייאתו בידי אלישע. השונמית מגיעה אל הנביא זמן רב לאחר שבנה מת. אבל אלישע לא מהסס, לא משלים עם המציאות הקשה אלא מצטרף אל השונמית ומחיה את הילד: "וַיָּבֹא אֱלִישָׁע הַבָּיְתָה וְהִנֵּה הַנַּעַר מֵת מֻשְׁכָּב עַל מִטָּתוֹ. וַיָּבֹא וַיִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בְּעַד שְׁנֵיהֶם וַיִּתְפַּלֵּל אֶל יְהוָה. וַיַּעַל וַיִּשְׁכַּב עַל הַיֶּלֶד וַיָּשֶׂם פִּיו עַל פִּיו וְעֵינָיו עַל עֵינָיו וְכַפָּיו עַל כַּפָּיו וַיִּגְהַר עָלָיו וַיָּחָם בְּשַׂר הַיָּלֶד….. וַיִּפְקַח הַנַּעַר אֶת עֵינָיו.
מי שבחר את ההפטרה בחר בסיפור שגיבוריו ומאפייניו מאוד דומים לסיפור של יצחק. אולם בסיפור הנביא לא מקבל את גזרת המוות של הילד אלא עושה כל מה שהוא יכול כדי להצילו – ומצליח. אברהם אפילו לא ניסה. אואולי דווקא אברהם הוא זה שהציל את יצחק. למרות הצווי האלוהי. בפרשה מסופר כי אלוהים מצוות את אברהם הקריב את בנו, ונעלם מהתמונה. מי שנכנס לסיפור רגע לפני השחיטה של יצחק זה גורם אחר שמכונה מלאך: "וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהוָה מִן הַשָּׁמַיִם …וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָּה"לא אלוהים עצמו מפסיק את העקידה – הקריאה האנושית-מוסרית כאן מגיעה ממַלְאַךְ יְהוָה – היא מגיעה על-ידי שליח. ואולי מלאך אלוהים זה בעצם הקול הפנימי של אברהם שקורא לו לסרב ולא לעשות את המעשה הנורא?
כך או כך – מבחינתי המסר של הפרשה שמחוזק ע"י ההפטרה הוא שגם פקודה מאלוהים יכולה להיות כזו ש"דגל שחור מתנוסס מעליה".

Image may contain: 1 person, sitting and indoor

Elisha Raising the Shunammite’s Son by Benjamin West, 1766, oil on canvas, Speed Art Museum

פרשת נח – כאשר השפע הופך לחורבן

לפני שבוע שמענו על קריאתו של אלוהים: "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ".
בדורו של נח הופכת הברכה לתאווה שלוחת רסן: "וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ". "וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם".
הדור הופך להיות מושחת לא בגלל שהוא כובש וממלא את הארץ אלא בגלל הדרך שבה הוא עושה זאת. דרך שאין בה גבולות.
חטא ההשחתה אינו עצם המעשה, אלא החריגה מן המידה. היעדר הגבולות. גם העונש הוא בהתאם. מים וגשם הם בדרך-כלל ברכה לעולם אבל כאשר הגשם ניתן ללא גבול הוא הופך לשיטפון שמשמיד את העולם. המבול הוא שפע ללא גבולות. שפע ללא גבולות הופך לחורבן.
גם ההפטרה, שחוזרת על דברי נחמה של הנביא ישעיהו, חוזרת ורומזת על הדרך להיגאל – אל תייחלו לשפע הרב שהיה לכם פעם, אותו שפע שהביא אתכם לחורבן. מה שעליכם לעשות הוא: "שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ אֵלַי וְאִכְלוּ טוֹב וְתִתְעַנַּג בַּדֶּשֶׁן נַפְשְׁכֶם" אם תקבלו על עצמכם חוקים וגבולות כאלה שימנעו אתכם מההתנהלות חסרת הגבולות שהיתה לפני החורבן – אז תזכו לשפע טוב ואז תזכו להיגאל.
שפע עושה את פעולתו הטובה כאשר הוא בתוך גבולות ברורים ולא גורם לנו להתעלם או לשכוח ערכים בסיסיים.
וצריך לזכור – גבולות מביאים לשפע טוב. מצב של היעדר גבולות, במיוחד כשאר יש כח ושפע, מביא בסופו של דבר לחורבן.

אני לא דתל"ש אני פטריוט יהודי

תשובה לאליהו לוי "הדתלשי"ם כטרמפיסטים"

במאמרו מאפיין ומנתח לוי את סוג הדתל"ש אותו הוא מכנה "דתל"ש אידיאולוגי": "אדם  שעזב את הדתיות בצעד דרמטי ומכונן….עבורו, עזיבת הדת היא תהליך של המרת זהות – הוא היה דתי ועתה הפך לחילוני".

מאמרו של לוי מציג את הדתל"ש כטרמפיסט. הוא "לא מפסיד דבר בעוזבו את העולם הדתי". הוא נשאר להנות ממנעמי ה"עגלה המלאה" הדתית, "הוא לוקח את כל הטוב מהעולם הדתי, מדבר בקול כל הנסיעה, לא משלם את מחיר הנהיגה בדרך מסוכנת ומלאת מהמורות, צועק על הנהג ובסוף מאשים אותו שהנסיעה לא היתה חלקה…."

ובכן, אני לא טרמפיסט. ממש לא. אכן עזבתי את ה"עגלה המלאה". עזבתי אותה כי  היא כבר זמן רב תקועה, לא זזה לשום מקום. העגלה הדתית איבדה, מסיבות שונות את היכולת לנוע.  יתכן שזה קרה בגלל שהנוהגים בה איבדו את כשרון הנהיגה היהודי המיוחד שהוביל את העגלה קדימה במשך דורות. יתכן גם שלתוך העגלה המלאה התווסף כל כך הרבה מטען עודף, לא מועיל ולעיתים רעיל, שהיא פשוט כבר לא מסוגלת לזוז קדימה. אלו שנוהגים בה רק גורמים לעגלה להתחפר לתוך בוץ עמוק יותר ויותר. גם היהדות אותה נושאת "העגלה המלאה", נדמית יותר ויותר למשא אותו נשאו בני ישראל בצאתם ממצרים – יהדות חנוטה, שנראית יפהפיה בדיוק כמו שהיא נראתה פעם. יפהפיה אך ללא סימני חיות.

אז ירדתי מהעגלה המלאה, אך התקועה, ואכן יצאתי למדבר.

לפני כ-12 שנה יצאתי למדבר החילוני, כשאני נושא בתרמילי את השפה והידע אותם קיבלתי באהבה במוסדות החינוך של החינוך הממלכתי דתי והחלטתי למצוא את הדרך לארץ המובטחת.

לאט לאט, למדתי להסתכל על מטען הידע שאני נושא גם בעיניים אחרות, ביקורתיות ומעשירות יותר. הטקסט התחיל לקבל חיים. התחלתי ללמוד בנוסף על מה שכבר למדתי בעבר, טקסטים יהודים נוספים. טקסטים שמשום מה היה מי שדאג, בכוונת מכוון, כי לא אלמד אותם. אחד העם, ביאליק, כצנלסון, ברדיצ'בסקי, גורדון, ברנר. למי היה את העוז למנוע ממני מלהכיר אותם?

והמסע במדבר החילוני בימינו הוא מסע קשה, והרבה פעמים אתה נמצא בו לבד. אתה נמצא לבד ומבקש לעיתים את נפשך למות מהקשיים, מהיובש ומהעקרבים מסביב. ולעיתים אתה חושב לוותר ולהצטרף לאלו חילונים לשעבר – חלשי"ם – שעושים את דרכם חזרה אל העגלה התקועה עם היהדות היפה אך החנוטה.

אבל דווקא במדבר, בתוך הקשיים הבנתי כי אני עכשיו בן חורין להתוות את דרכי למחוז חפצי – זהות יהודית אישית וקהילתית שלמה ורלוונטית.

נעשה לי ברור כי מה שציפו ממני כבחור דתי זה בעיקר לצייתנות להנהגה שהיא במקרה הטוב לא כל כך רלוונטית ולעיתים אף מושחתת וחסרת ערכים. ביקשו ממני להיות צייתן ונאמן לטקסטים, ולסוג מסוים של פרשנות של טקסטים שאינם מותאמים לחיי, לערכים עליהם גדלתי בבית הורי ולשפה התרבותית שלי. הבנתי שהצייתנות שנדרשה ממני לטקסט ולפרשנות הרחיקה ממני את היכולת לראות את הטקסט כהשראה. כבחור דתי הטקסט היה עבורי הסמכות אולם לא הוא לא שימש לי כהשראה למחשבה ומעשה. השראה שתהפוך את היהדות למרכיב משמעותי ורלוונטי בזהותי.

דווקא כבחור דתי היהדות הפכה להיות גורם מרכזי בקונפליקט פנימי עצום עבורי. אני זה שמרגיש היום כמי שיצא ממצרים של דת שגרמה לי למשבר זהות עצום. השתחררתי ממצוקה זהותית מתמשכת בה חייתי דווקא כאשר הייתי "דתי".

ההכרות עם ביאליק, אותו מכנה אליהו לוי "נוסטלגיה חמצמצה מתוקה", דווקא היא זה שגרמה לי ליצור לעצמי בית מדרש אישי משלי. בית מדרש שבו הטקסט היהודי כולו הפך להשראה עצומה.

ביאליק, כצנלסוו וחבריהם חברו אצלי בבית המדרש האישי לר' יוחנן בן זכאי וחבריו ועשו אותי לבן חורין בעולמה של תורה. הם אלה שיצקו משמעות אמיתית עבורי למשנה באבות האומרת כי – "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה".

התקרבתי להבין ויכולתי להזדהות עם המצוקה האדירה של ר' יוחנן בן זכאי. המצוקה של יבנה וחכמיה, שהבינו שיש צורך לקחת את היהדות שחרבה לכיוון חדש על מנת שלא תיעלם ותוכל להמשיך בתפקידה בעולם. המצוקה של בן זכאי היא, בעיניי, אותה מצוקה שחוו ברדיצ'בסקי, ביאליק אחד העם וחבריהם. היא אותה מצוקה של הדור שלנו – הצורך ליצור מחדש ביהדות חוויה של תנועה והליכה. לקחת את יהדות ולהתחיל לנוע לכיוון חדש שמתייחס לשינויים הכבירים שחוו הדורות האחרונים.

זו שליחות שאם אשתמש בביטויו הנפלא של ביאליק היא מלאכה "נמלית ענקית" – מלאכה שיש בה מעשים קטנטנים כמו של נמלה, אבל כזו שמכוונת ליצירת תיקון ענק בעולם.

אני אופטימי. במדבר החילוני הישראלי, מצאתי עוד ועוד ההולכים לכיוון אותה ארץ מובטחת של יהדות רלוונטית, חיה, נושמת, מתקדמת והעיקר כזו שעוסקת בתיקון העולם. ויהיו עוד. לא כולם הולכים באותה הדרך, חלק גם הולכים לאיבוד ונעלמים, אבל כמות ההולכים הולכת וגדלה. המחנה הולך וגדל והוא מתקדם לקראת היעד. 

היהדות הדתית צריכה אותנו כדי להתעורר מהתרדמה שנפלה עליה במשך ארבע מאות שנה. ואנחנו אכן צריכים, את החינוך הממלכתי דתי, גם לילדינו, כדי שימשיך לייצר עוד ועוד "דתלשי"ם אידיאולוגים". יש סיכוי שאם נקבץ את כולם, את כל מי שהולכים במדבר בדרך לארץ המובטחת, עוד נצליח להגיע אליה ולהציל את היהדות.

יש לנו עוד עבודה גדולה לפנינו אבל "לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה בן חורין ליבטל ממנה".

יש לפנינו עוד מלאכה עצומה של יצירת הגות, יצירת המשכיות של לימוד עמוק ומחוייב ויצירה תלמודית חדשה שתייצר השראה למה שביאליק קרא "הלכה".

אנחנו צריכים עוד להעמיק ולחדש את ערך הקהילה, לדון במשמעות ברית היעוד של העם היהודי ולעסוק פחות בברית הגורל שלנו. ועוד ועוד.

דורות קודמים של דתלשי"ם יצרו את הציונות, החיו וחידשו את העברית ויצרו את המסגרת הלאומית והמדינית של היהדות – מדינת ישראל. עתה לאחר למעלה ממאה שנות ציונות הגיעה הזמן שדתלשי"ם אידיאולוגים חדשים ייצקו משמעות עדכנית ותוכן רלוונטי למושג "יהדות" הן לאלו שחיים במדינת ישראל והן לאלו שמחוצה לה.

אני מציע לך אליהו לוי, אם המשכיותה של היהדות ושל העם היהודי חשובים לך הצטרף למסע המשמעותי שלנו – "הדתלשי"ם האידיאולוגים".  

רד מהעגלה התקועה! זה לא קל מי כמוני יודע. נסה לפחות להחיות ולהוסיף לחלוחית למשא היבש והלא רלוונטי שלה. התרחק מהמשא החדש והרעיל שלה. ואנא, סייע להפסיק את העיסוק האובססיבי במיהו יהודי ומי הוא גוי, מי הוא דתי ומי הוא חילוני. במקום להתעסק עם "הדתלשי"ם" הילחם בשפה הלאומנית יהודית שהולכת ונוצרת בשנים האחרונות.

לשארל דה גול, נשיאה הראשון של הרפובליקה החמישית בצרפת, מיוחסת האמרה: " פטריוטיזם זה כשאהבתך לאנשים מעמך שלך קודמת; לאומנות היא כששנאה לאנשים שאינם מבני עמך קודמת."

אז בהשראתו של דה גול – מעתה אנא הפסק גם לקרוא לי דתל"ש, מעולם לא הייתי לאומן יהודי.

אני פשוט פטריוט יהודי.  

https://i.ebayimg.com/images/g/wPEAAOSwcUBYRT4N/s-l1600.jpg