פרשת נשא – שיעור על אהבה

בפרשת השבוע מוזכר אחד הטקסטים היותר מוכרים בעולם היהודי. ברכת הכהנים:
יְבָֽרֶכְךָ֥ יְהֹוָ֖ה וְיִשְׁמְרֶֽךָ.
יָאֵ֨ר יְהֹוָ֧ה פָּנָ֛יו אֵלֶ֖יךָ וִֽיחֻנֶּֽךָּ
יִשָּׂ֨א יְהֹוָ֤ה | פָּנָיו֙ אֵלֶ֔יךָ וְיָשֵׂ֥ם לְךָ֖ שָׁלֽוֹם
הכהנים עצמם מברכים את הקהל בברכה המיוחדת הזו, ברכה שהפכה להיות שימושית ונפוצה גם בין הורים לילדים, מחנכים לתלמידיהם ועוד ועוד.

כדאי לשים לב כי לפי התורה, הכהנים אמנם מבצעים את הברכה אבל לא הם אלו שמברכים, הברכה לא מגיעה מהם או ממעמדם המיוחד.
התורה אומרת: "וְשָׂמ֥וּ אֶת-שְׁמִ֖י עַל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽאֲנִ֖י אֲבָֽרְכֵֽם".
אלוהים הוא המברך.
הכהנים רק מהווים כלי ומכשיר באמצעותו עוברת ברכת האל אל העם.

נהוג כי הכהנים עצמם מברכים את הברכה הבאה לפני שהם אומרים את ברכת הכהנים: "….אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה".

שימו לב לסיום. זו המצוה היחידה שלפני קיומה מברכים ואומרים שהולכים לעשות אותה באהבה.

הסיבה לדעתי היא כי למעשה הכהנים מתבקשים להיות כלי, מעין צינור דרכו תעבור הברכה לעם ישראל.
כדי שמישהו יסכים לשמש כלי למען ברכתו של האחר הוא ממש צריך לאהוב אותו. ולכן הכהנים מצווים לאהוב את עם ישראל בשעה שהם מברכים – אחרת העסק לא יעבוד…..

ברכת כהנים – מעבר לברכה המיוחדת בפני עצמה, אנחנו למדים ממנה שכאשר אתה אוהב מישהו אתה פועל ועושה למען אושרו וברכתו. אולי בכך נמדדת אהבת אמת. אגב הכי טוב אם המערכת הזו היא הדדית.

והלוואי ונזכה לחוות את המילים "וְיָשֵׂ֥ם לְךָ֖ שָׁלֽוֹם" – מבחינה אישית, פנימית וגם לאומית.

פרשת במדבר וחג השבועות – קריאה להתחדשות

דברים שאמרתי הייום בבית הכנסת:

קראנו היום את פרשת במדבר ואנחנו עומדים בערב חג השבועות. החיבור שלוח השנה יצר בין פרשת במדבר לבין ההתחדשות שהביכורים מסמלים וקבלת התורה נותנים לי הזדמנות לשתף אתכם במחשבות שעולות בי כאשר בשנים האחרונות אני במסע במדבר האישי שלי.

המדבר הריק, הצחיח, הוא המקום בו עובר עם ישראל במסעו לארץ המובטחת. במדבר מעצב עם ישראל את דמותו החדשה כעם חופשי ולא כעם עבדים. לא כולם אהבו את המסע הפיזי והרוחני במדבר. היו מי שרצו לחזור למצריים, התגעגעו למצרים, דבקו בתפיסות הישנות ואמרו "ניתנה ראש ונשובה מצרים".

דור היוצאים ממצרים נקרא "דור המדבר". כל דור שחווה מעבר משמעותי והוא דור מעבר נקרא מאז "דור המדבר". לפי הסיפור המקראי, זה לקח לא פחות מ 40 שנה לעם ישראל לשנות את מהותו מעם עבדים לעם בעל תפיסה מהותית חדשה – עם חופשי שלוקח אחריות ומנהיגות ונכנס לארץ המובטחת. עם ישראל בנה את עצמו מחדש במדבר, אבל הוא לא שכח את השעבוד במצרים. היהודים הם עם של זיכרון – והעבר הזיכרון של השעבוד במצרים לא נמחקו הם הפכו להיות זיכרון מכונן אשר הוביל לאחר מכן מהפיכות שלמות.  הזיכרון הפך להיות להשראה.

אני חושב כי כאשר מסתכלים על המסע של העם היהודי, מסע שנמשך אלפי שנים, אז עברנו כבר יותר מפעם אחת תהליך של "יציאה למדבר". היו עוד דורות, בנוסף לדור היוצאים ממצרים,  שחוו תהליך דרמטי של חידוש הקשר של עם ישראל עם היעוד שלו. היו עוד דורות, שהפכו להיות "דור מדבר" בגלל שינוי נסיבות דרמטי ונאלצו להיפרד מתפיסות ישנות ומנהגים קיימים ולחדש את עצמם כדי להבטיח שהעם היהודי יוכל להמשיך במשימתו של "תיקון עולם במלכות שדי".

לאחר דור המדבר של מצרים, הפעם הבאה בו עם היהודי מוצא את עצמו "במדבר" הוא לאחר חורבן הבית. כל התפיסות המסורתיות קרסו. בית המקדש חרב. עבודת המקדש שהתקיימה קרוב לאלף שנים לא הייתה אפשרית יותר.  מישהו היה צריך להיות המשה של דורו. אותו אחד שלוקח את עם ישראל למדבר ומוליך אותו בדרך בה הוא ישנה את פניו ויגיע לארץ חדשה.

לאחר חורבן הבית היה זה  רבי יוחנן בן זכאי. בניגוד לכל השמרנים, אלו שניסו להיאחז בתפיסות העבר, לא הכירו במציאות או נלחמו ומרדו בה מרד חסר סיכוי, בן-זכאי היה זה שהבין את המציאות הריאלית מסביבו וביקש מהנציב הרומאי את "יבנה ואת חכמיה". וביבנה, עם חכמיה, הוא ביצע רפורמה משמעותית ביהדות והפך אותה מדת של פולחן המקדש לדת שהכח שלה נובע מהטקסט, והכל דרך חינוך ולימוד והשאיר את היהדות רלוונטית. זה לא היה קל וזה לקח הפעם הרבה יותר מ-40 שנה, זה לקח למעשה למעלה ממאה שנה עד שהמשנה הפכה להיות טקסט ערוך, שמשמש תשתית לכל הדיון, המדרש וחיי המעשה היהודיים. היהדות הפכה להיות מדת של פולחן במקדש לדת שבה הטקסט הפך להיות מקור הסמכות.

לטעמי גם הדור שלנו הוא דור מדבר. אנחנו "דור המדבר" השלישי של העם היהודי. כבר עשרות שנים אנחנו במדבר וכולנו שותפים לתהליך של שינוי דרמטי שמגדיר מחדש מיהו ומהו העם היהודי. והשינוי הפעם הוא לא פחות קשה מהפעמים שעברו.

הסביבה בה העולם היהודי מתקיים משתנה בדור של הורינו ובדור שלנו שינוי שהוא דרמטי. כבר 70 שנה יש לעם היהודי מדינה ריבונית יהודית בארץ ישראל. מדינה שהיא לא רק בעלת משמעות לקיום הפיזי של העם היהודי אלא יש לה משמעות עמוקה לזהות היהודית של יהודים בארץ ובעולם.

אבל השינוי הוא לא רק בתוך העולם היהודי אלא גם בסביבה בה העם היהודי חי ופועל.

בימינו זהות, ולא רק זהות דתית או לאומית, היא עניין אשר ברב המרכיבים שלו אנחנו בוחרים. הזהות איננה נכפית עלינו. אדם יכול לבחור להיות יהודי או לא. יש אפשרות לבחור להיות גם יהודי וגם בן לאום או תרבות אחרת. וברוב המקומות בהם גרים יהודים לא תהיה בכך סתירה. הבחירה בדרך כלל תיעשה על בסיס הבנה והסכמה עם היעוד היהודי ולאו דווקא עם הגורל היהודי.

אנחנו מדברים הרבה על התבוללות – אבל גם כאן צריך להסתכל על המציאות המורכבת. האם נוכל להתעלם שחלק גדול מהיהודים, אם לא רובם, מכירים היום במי שרק אביו יהודי ע"פ ההלכה כמי שאינו זקוק לגיור? בדיוק כפי שהיה לפני תיקוניו של עזרא הסופר?  נישואים של יהודי עם מי שאינו יהודי כבר לא מהווים בהכרח כרטיס יציאה של המשפחה החדשה מהעולם היהודי. האם נוכל להתעלם מהתופעה שרבים, שאינם יהודים, אומרים היום לבן זוגם היהודי, כפי שנקרא מחר במגילת רות – "עמך עמי ואלוהייך אלוהי" – אבל מנגד הם לא רואים בהלכה הכתובה כולה כמשהו שרלוונטי לזהותם? אנחנו לא חייבים לקבל את זה אבל האם נוכל להמשיך ולהתעלם מהתופעה הזו?

האם נוכל להתעלם כי גם המציאות החברתית משתנה ומעמד האישה ומקומה בחברה שונה היום, למזלנו הטוב, משנת 1565 – השנה בה נדפס בוונציה לראשונה השולחן ערוך?

ובעולם זה בו המציאות משתנה דרמטית, והזהות היהודית היא זהות שלא נכפית עליך אלא זהות אותה אתה בוחר, ובמציאות בה רבים מעמי הארץ מתייהדים, ובחברה שבה מקומה של האישה הוא במקום שונה לחלוטין מאי פעם ובמציאות בה יש לנו מדינה יהודית ריבונית, בתוך צירוף כזה של שינויים דרמטיים אין כנראה ברירה אלא להודות שהתפיסות הישנות לא מצליחות להבטיח יותר את המשך קיומו הרוחני והפיזי של העם היהודי. מוטלת עלינו החובה הדחופה, להבין שאנחנו נמצאים במדבר וליצור משמעות רלוונטית ליהדות. משמעות מחודשת רלוונטית איתה אנחנו וילדינו נמשיך לממש את יעודו של העם היהודי בעולם.

השאלה הגדולה העומדת לפנינו היא האם אפשר להפוך את הטקסט שלנו ממקור של סמכות מצמצמת, למקור של השראה מרחיבה. האם נוכל לקחת אחריות מאותם אלו שמתיימרים היום להיות בעלי הסמכות על הטקסט?  האם ניקח ריבונות לא רק על קיומנו כלאום אלא גם על זהותנו היהודית והמשמעות שלה? או כפי שארי אלון שאל האם אנחנו יהודים ריבוניים או יהודים רבניים?

ולקחת אחריות על מעשה ההתחדשות זו פעולה שצריך לעשות בזהירות ובחרדת קודש. ועל כך דיברו הוגים יהודים רבים כמו א.ד. גורדון, ברדיצ'בסקי, אחד העם ועוד רבים וטובים.

ברל כצנלסון אמר: "דור מחדש ויוצר אינו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק מרחיק ומקרב. ויש שהוא נאחז במסורת קיימת ומוסיף עליה. ויש שהוא יורד לגלי הגרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחיה מסורת קדומה, שיש בה כדי להזין את נפש הדור המחדש"

אנחנו בשליטה על העבר, קבע כצנלסון, אנחנו בוחרים מתוך ירושת הדורות את מה שיש בכוחו להזין אותנו ונפטרים ממה שיתכן ומרחיק אותנו היום מייעודינו כיהודים. מבחינתי ברל כצנלסון וחבריו מזהים את האתגר של מציאות משתנה מולה אנחנו ניצבים בדיוק כמו בן זכאי בזמנו.

אבל  מחשבה חדשה לא מספיקה. צריך גם מעשה. חיים נחמן ביאליק, תבע תביעה ברורה – לטענתו חיים בהשראת העבר תובעים לא רק מחשבה אלא גם ביטוי התנהגותי ממשי בהווה. לביאליק, בוגר ישיבת וולוז'ין, היה חזון נועז, חזון של התחדשות של ההלכה. וכך הוא כותב:  "….שאיפה שבלב, רצון טוב, התעוררות הרוח, חובה פנימית – כל הדברים האלה יפים ומועילים כשיש בסופם עשיה….בואו והעמידו עלינו מצוות".

ביאליק תובע חיים של מעשים ולא דיבורים. מבחינתו דור המדבר שלנו צריך לחדש את המצוות והמעשה היהודי לא רק את שפתו ואת הגותו. לא מספיקה התחדשות המחשבות. צריך גם מעשים. בדיוק כפי שבן זכאי ותלמידיו תבעו ועשו.

אז אנחנו בפרשת במדבר ועומדים בערב חג השבועות והיום בערב כולם ילמדו ויחדשו בתורה, וחלק גדול מהלומדים והמחדשים יעשו זאת לא בהכרח מתוך צייתנות עיוורת לטקסט ולעבר והם גם לא ילמדו מתוך אדישות כלפיהם אלא דוקא מתוך השראה משמעותית אותה הם מקבלים מהעבר והמסורת.

אנחנו רק צריכים להחליט מה תפקידנו במהלך הזה של התחדשות היהדות בדורנו. האם אנחנו לוקחים את המקום של משה ובן זכאי ודוחפים את המהלך החיוני הזה קדימה או שאנחנו לוקחים את המקום של אלו שרצו בכל מאודם לדבוק בבית המקדש העומד להיחרב.

כולנו שואפים להיות יהודים אותנטיים ורלוונטיים אבל לא נכון לטמון את ראשנו בחול, לא נוכל להיות חסרי תחושה אל מול המציאות ולהתעלם מהעובדה שבית המקדש ההלכתי שלנו הולך ונחרב וכדאי שנכיר בכך שהעם היהודי שוב במדבר כדי לחדש את הדרך בה יממש את ייעודו תוך שהוא זוכר את היעוד הגדול שמלווה את היהודים כבר אלפי שנה – גם כשהיו במדבר כזה או אחר והוא תמיד "לתקן עולם במלכות שדי" .

וכפי שרבי טרפון אמר במשנה לא עלינו המלאכה לגמור אבל אנחנו גם לא בני חורין לבטל ממנה.

 

פרשת בחוקותי – וישן מפני חדש תוציאו

פרשת השבוע מסיימת את ספר ויקרא. את עיקר הפרשה תופס פירוט של הברכות והקללות, חלק המכונה גם "פרשת התוכחה". זהו תיאור השכר והעונש שיהיו לבני ישראל אם ישמרו את מצוות התורה או אם לא ישמרו אותן.

 

הברכות קצרות יחסית, ואילו הקללות מפורטות מאוד.

 

בין הברכות מופיע הפסוק: "וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ". הברכה הזו מתייחסת למצב בו כתוצאה משמירת המצוות, יהיה לעם ישראל כל כך הרבה יבול ותבואה עד שלא תהיה ברירה אלא להוציא מהמחסנים את היבול הישן כדי שיהיה מקום להכניס את החדש.

הברכה הזו של הוצאת ישן מחדש היא לדעתי גם ברכה לחיים.

אדם אשר מסוגל להתמודד עם השינויים והאתגרים בחייו בצורה כזו שהוא מבין כי לעיתים יש להיפרד מתפיסות ישנות ותובנות לא מעודכנות לטובת תפיסות ותובנות חדשות הוא אדם מבורך.

היקבעות והיצמדות לתפיסות ישנות היא אינה ברכה.

 

היכולת לתת מקום לתובנה עצמית חדשה ולתת משקל לתפיסות עולם חדשות זו ברכה שיש לאפשר אותה.

וזה לא קל. יש קושי בהתמודדות עם מציאות משתנה ועם תפיסות חדשות.

מי שדואג לצמוח, להשתפר וללמוד כל חייו בדרך כלל גם מאפשר להרגלים ישנים, תפיסות "מקובלות" ותובנות ותיקות לעמוד במבחן יומיומי ובעת הצורך מחליף אותם.

 

והלוואי ונצליח אכן להיפרד מהישן שהיום כובל אותנו בחיינו לטובת חדש שהרבה יותר נכון ומתאים לנו.

פרשת בהר – עשייה לעומת התבוננות

פרשת השבוע – פרשת "בהר" פותחת בצווי מפתיע: "כִּ֤י תָבֹ֨אוּ֙ אֶל-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י נֹתֵ֣ן לָכֶ֑ם וְשָֽׁבְתָ֣ה הָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַֽיהוָֹֽה:".
אלוהים אומר לעם ישראל כי לאחר כל שנות נדודיו במדבר, לאחר שיגיעו לארץ המובטחת מיד עם כניסתם לארץ הם מיד מצווים על שנת השמיטה.

הגעתם לארץ? המצוה הראשונה שאתם מצווים עליה היא מצוות האי עשיה.
אחת לשבע שנים הם צריכים לשבת באותה ארץ מובטחת, לעברה הם צעדו למעלה מ 40 שנה ופשוט לשבת ולהתבונן. לא לעשות שום מעשה.
כל הציוויים האחרים, הפוזיטיביים, עוד יגיעו אבל מאוחר יותר.

אלוהים אומר – השגתם את מטרתכם? עכשיו תזכרו שיש חשיבות ומשמעות לאי העשייה – להתבוננות על הדרך שעשיתם ועל המקום אליו הגעתם.
ברגע שהשגנו מטרה משמעותית, האינסטינקט הטבעי, המיידי, הוא מיד לעבור לעשיה. לבחון ולפעול כדי לממש ולמקסם את כל היכולות שהשגנו והן עתה ברשותנו.
אלוהים אומר – תחכו יש ערך להתבוננות לאחר השגת המטרה.

העניין הזה נרמז גם בסיפור הבריאה.
בפרשת בראשית אנחנו יודעים שיש סיפור על בריאת העולם בשישה ימים וביום השביעי – אלוהים שבת ממלאכתו. אולם' כדאי לשים לב לטקסט המדוייק בבראשית: "ויכל אלוהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה". מלאכת בריאת העולם הסתיימה ביום השביעי (!!!) ולא ביום השישי.
היום בו אלוהים שובת ממלאכה ורק מתבונן ביצירה שיצר הוא חלק מהיצירה עצמה.
היצירה אינה שלמה ולא הסתיימה בלי אותu זמן בו אנחנו יושבים ומתבוננים בה.

פרשת השבוע אומרת לנו שהעיסוק במדוע אנחנו עושים דברים לעומת העיסוק באיך לעשותם הוא לא פחות חשוב,
העיסוק בהעלאת שאלות ולא רק במתן תשובות הוא משמעותי,
כדאי להתרכז גם בערכים ולא רק בפעולות.

מודעות עצמית היא משמעותית כמו הישגים. שום פעולה אינה שלמה בלי ההתבוננות בדרך שעשינו ובתוצאותיה של הפעולה לאחר שזו הסתיימה.

יש חשיבות עצומה ל BEING ולא רק ל DOING.

פרשת אמור – תהיה בנאדם!!!

פרשת השבוע – פרשת אמור – מצווה "וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם".
מפסוק זה נגזרת תורה שלמה שמבקשת מאיתנו להימנע מ"חילול השם".

נביאי ישראל קשרו את המושג חילול השם לאותם התנהגויות שגורמות לביזוי מה שהיהדות והמוסר האלוהי אמורים לייצג.

כך אומר גם הרמב"ם: "כל בית ישראל מצווין על קידוש השם הגדול הזה…..ומוזהרין שלא לחללו,… ויש דברים אחרים שהם בכלל חילול השם, והוא שיעשה אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות, דברים שהברייות מרננים אחריו בשבילן, ואף על פי שאינם עבירות–הרי זה מחלל את השם…"

כלומר, גם התורה מעבר לכל המצות והאיסורים המדוקדקים מבקשת מאיתנו בקשה פשוטה – תהיו בני אדם עם ערכים – תתנהלו ע"פ כללי האתיקה.

על פי מילון אבן שושן המונח "אתיקה" פירושו: מוסר , תורת המידות , בדומה למה שמוזכר כאן כחילול השם – חילול השם או התנהגות שאינה אתית זה לאו דוקא התנהגות שעוברת על איסור כזה או אחר.

חילול השם הוא התנהגות שבלשוננו היום שאינה עולה בקנה אחד עם כללי האתיקה.

בימים בהם הכל נבחן במבחן הפלילי – הבעייתי כשלעצמו – כדאי שנפעל להחזיר את האתיקה למקומה הראוי בחיינו האישיים ובחברה.

יכול להיות שיצאת זכאי בדין פלילי זה עוד לא אומר שלפי אמות המוסר אתה לא "מחלל השם". אדם לא הופך לאדם נקי וזך רק כי הוא זוכה בבית המשפט (או ההפך…).

קלון צריך להיקבע ע"י החברה ולא ע"י פסיקה משפטית.

כל מי שמראה במעשיו כיצד היהדות היא מקור לאי שוויון, עוול, ניצול, שררה ושימוש לרעה בכח לא עומד בצווי המרכזי הזה של להימנע מחילול השם.

יהדות, מוסר, חסד ושוויון יכולים ללכת יחד. האמת היא שאנחנו ממש נדרשים לגרום להם ללכת יחד.