פרשת תרומה – איך להביא את האלוהים לחברה

פרשת השבוע מתארת את בניית המשכן, אותו מקדש נייד שלפי הסיפור המקראי ליווה את בני ישראל במסעיהם במדבר.

את סיפור מתן התורה בהר סיני כבר קראנו לפני כשבועיים. יש בו, בסיפור מתן תורה, סמכות – של משה והאלוהים עצמו, יש בו הרבה רעש של שופרות, אש וענן על ההר, ברקים ורעמים – מופע שלם שמעורר אימה בקרב הנוכחים המקבלים את התורה. אולם, למרות הסמכות הברורה שנגלתה לעם והארוע המרשים, עם ישראל מיד לאחר מכן חוטא בחטא העגל.
כל הסמכות, הרעש, וההפחדה לא עבדו. גם נוכחותו של האלוהים ודיבורו הישיר של האלוהים לא עזר כדי לגבש את העם מסביב לתורה.

פרשת תרומה מציע מודל אחר של גיוס העם למטרה משותפת.

הפרשה מציעה אחדות מסביב למטרה משותפת – בניית המשכן.
התורה גם מציעה שכל אחד ייתן את מה שהוא יכול לתת לטובת המטרה המשותפת. "…וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ…". אין סטנדרט של נתינה. יש דרכים שונות לתת אותם מציינת הפרשה.

פעולה משותפת ומתואמת, בה כל אחד שותף, בדרכו וע"פ יכולתו היא הדרך לפעולה חברתית למען מטרה משותפת.

המשכן עצמו הופך למשמעותי דוקא בגלל שהוא נוצר ע"י פעולה שמסמלת אחדות – אחדות מטרה. לכן המשכן גם אינו מוגבל. הוא אינו מיועד רק לאלו שהם בעלי מעמד חברתי או כלכלי מסויים, המשכן שייך לכולם מעצם היותו מייצג את תהליך ההתגייסות המשותפת של כל העם.
זו הסיבה גם שהמשכן זוכה להשכין את האלוהים בתוך מחנה ישראל.

לא סמכות, לא חיל ולא כח מביאים את אלוהים לשכון בתוך עם ישראל, רק אחדות ופעולה משותפת.

המודל הזה אותו מציעה פרשת תרומה, הוא מודל ניהולי מודרני של ארגונים חברתיים.
בשנת 2011 פורסם בכתב העת Stanford Social Innovaition Review מאמר מכונן של ג'ון קניה ומרק קרמר. במאמר הוצגה לעולם גישת ה"קולקטיב אימפקט" לפתרון בעיות חברתיות מורכבות.
גישה זו מעמידה, הלכה למעשה, מסגרת פעולה המאפשרת לבעלי עניין מסוגים שונים לחבור יחד כדי ליצור השפעה חיובית רחבה בסוגיות חברתיות מורכבות בתחומים שונים, בהערה הראשונה לפוסט זה תוכלו למצוא את המאמר החשוב הזה.

בשנת 1990, באודסה, כתב חיים נחמן ביאליק את שירו "למתנדבים בעם". ביאליק, שואב לא מעט מונחים וגישות מפרשת השבוע שלנו, פרשת תרומה, גם ביאליק מציע דרך פעולה של התגייסות אישית למטרה משותפת.

ענין שממש נחוץ לנו היום במדינת ישראל ובעם היהודי:

…לְעֶזְרַת הָעָם! לְעֶזְרַת הָעָם!
בַּמֶּה? אַל-תִּשְׁאָלוּ – בַּאֲשֶׁר נִמְצָאָה!
בְּמִי? אַל-תִּבְדֹּקוּ – כֹּל לִבּוֹ יִדְּבֶנּוּ!
מִי צָרַת הָאֻמָּה בִּלְבָבוֹ נָגָעָה –
הַמַּחֲנֶה יֵאָסֵף, אַל-נָא נַבְדִּילֶנּוּ!
כָּל-קָרְבָּן – יֵרָצֶה, כָּל-מַתָּת – נֶאֱמָנָה:
אֵין בֹּדְקִים בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה!
כָּל-פְּלֵיטַת הַטּוֹב, שְׂרִיד הָעֹז וְהָאוֹרָה,
שֶׁהוֹתִיר עוֹד אֵל בִּלְבָבֵנוּ פְּנִימָה,
הָבָה נְלַקֵּט, לַאֲחָדִים נֶאֱגֹרָה,
וְעַל-נֵס בְּיוֹם חֵילֵנוּ נָרִימָה;
וִילֻקְּטוּ אֵלֵינוּ מִקֶּדֶם עַד-יָם
חַיִל גָּדוֹל לְעֶזְרַת הָעָם!

חִשְׂפוּ הָאוֹר! גַּלּוּ הָאוֹר!
…..
הוֹי, הָבוּ-נָא יַחְדָּו לָעֲבֹדָה הַגְּדוֹלָה!
נָגֹלָּה-נָּא הָרֵי הַנֶּשֶׁף, נָגֹלָּה!
נַחַשְׂפָה-נָּא שִׁכְבוֹת הָאוֹרִים הָרַבִּים!
הוֹי, בְּנֵי הַמַּכַּבִּים!
הַעֲמִידוּ אֶת-עַמְּכֶם, הָקִימוּ הַדּוֹר!
חִשְׂפוּ אוֹר, חִשְׂפוּ אוֹר!